עולם המקדש והקרבנות, שאליו מכניס אותנו ספר ויקרא, נראה זר לבן העידן העכשווי. איננו יודעים מה התחושה של הבאת קרבן, וחשים חוסר נעימות לנוכח התיאורים המפורטים של הדם והאיברים המועלים על גבי המזבח. גם הטומאה והטהרה, עליהן נקרא בהמשך, זרות לנו. התחושה המלווה את הקורא את ספר 'ויקרא' היא של ריחוק וניכור.
אבל בראייה עמוקה, מסתבר שמכל ספרי התורה, דווקא ספר 'ויקרא' הוא הקרוב אלינו ביותר. אין זה נובע מהתוכן הכתוב בו אלא מהסגנון הדתי האופף אותו. במאמר מאיר עיניים על הולדת ההלכה עמד פרופ' משה הלברטל על הקשר שבין אזורי הקדושה ובין צפיפות ההלכה. ככל שאזור מסוים קדוש יותר, כך חלות עליו יותר הלכות והזהירות הדתית בו יותר מתבקשת. בתורה, האזור המקודש ביותר הוא המשכן, ולכן דווקא אצלו – כפי שמפורט לאורך ספר ויקרא – נמצא דקדוקי הלכות ואזהרות רבות, יותר מכל תחום אחר במקרא.
הלברטל טוען, שבשלהי בית שני מצב זה השתנה. ההלכה, כפי שאנו מכירים אותה, "נולדה" בשלב הזה, כאשר חכמים לקחו את אותה צפיפות הלכתית והעתיקו אותה מן המקדש אל תחומים יומיומיים בעולם הדתי. כך צמחו להן מסכתות שלמות העוסקות בדקדוקי הלכה של תפילה, ברכות, סוכה ועוד, בניגוד מוחלט ליחס המועט שלהן הן זוכות במקרא. חיי היומיום הפכו בעצמם למקדש.
מעבר זה מלמדנו שגם אם אין אנו מכירים היום את חוויית המקדש, אנו בהחלט מסוגלים להבין את חוויית הקדושה, המתבטאת באינטנסיביות הלכתית עזה, הפוגשת אותנו בכל צעד ושעל בחיינו, למן היקיצה ועד השינה. מה ניתן ללמוד מכך על חיי ההלכה של היום? מסתבר שלא מעט.
*
בימי המקדש, מדד הדתיות נקבע על פי הקירבה לקודש. ככל שאדם שמר יותר על טהרה, פקד יותר את המקדש והקריב יותר קרבנות, כך הוא נחשב לדתי יותר. בתחתית הסולם ניצבו עמי הארצות, אשר לא הקפידו על טומאה וטהרה ולא באו אל המקדש, וממילא לא חלו עליהם כמעט חובות הלכתיות.
בתוך המציאות הזו בא ירמיהו הנביא ואומר דברים מפתיעים לעם ישראל (ירמיה, ז, כב):
כה אמר ה' צ-באות אלוהי ישראל עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם.
קשה להמעיט בדרמטיות של המילים הללו. דמיינו נביא שהיה בא היום לבית הכנסת באמצע אחת התפילות וזועק לציבור שכל מה שהם עושים לא מעניין את אלוהים. כיצד היו מגיבים לו? מן הסתם היו זורקים אותו מבית הכנסת.
אבל זה בדיוק מה שירמיהו הנביא עשה בבית המקדש. בעולם שבו מוקד החוויה הדתית היה עבודת הקרבנות, הוא בא וזעק בפני עם ישראל שכל מה שהם עושים לא מעניין את אלוהים. הקרבנות מועילים רק למקריבים אותם, שאוכלים את בשרם, אבל מלבד זאת אין להם כל משמעות דתית. הדינים הרבים שאותם הכהנים מקיימים חסרי כל פשר.
אין זה פלא שעם ישראל לא אהב לשמוע את תוכחותיו של ירמיהו. בדבריו, ירמיהו יצא נגד תפיסת העולם הדתית של התקופה, שראתה בשימור עבודת הקרבנות מגן מפני פורענויות ואיומים חיצוניים. פחות הקפידו שם על מוסר חברתי ויושר ציבורי, ויותר התמקדו בקיום הפולחן. כנגד זאת זעק ירמיהו שדתיות שכזו היא מעוותת ולא מתקבלת אצל אלוהים. עם ישראל סרב לשמוע, והסוף ידוע: בית המקדש נחרב.
*
הסיפור הזה ידוע. אבל מה שפחות מוכר הוא הנימוק שנותן ירמיה לדבריו: כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. מה נטען כאן? שביציאה ממצרים אלוהים לא דיבר על קרבנות אלא על עניין אחר לחלוטין – על כך שעם ישראל ישמע בקולו ויהיה עמו.
אבל כיצד זה ייתכן? הרי ספר ויקרא כולו מוקדש לעבודת המשכן. הקרבנות ודיניהם נוטלים חלק גדול מתרי"ג מצוות התורה. כיצד ניתן אפוא לומר שאלוהים לא ציווה על כך ביציאה ממצרים? הבה נקשיב לדברי ר' דוד קמחי, המסביר טיעון זה בפירושו:
יש לפרש… כי עיקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח אלא שמעו בקולי והייתם לי לעם, ובזה התנאי נתן להם התורה. ואין בכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כלה זכר עולה וזבח, ואף כשידבר על הקרבנות לא צווה להם שיקריבו קרבן אלא אדם כי יקריב מכם קרבן, אם יעשה מדעתו יהיה כך וכך, והתמידים שצוה בהם הוא לכבוד הבית והיו באין לציבור, אבל ליחידים לא צווה להקריב קרבן, כמו שצווה ליחידים לעשות משפט ושאר המצות.
זהו טיעון מסעיר. על פי הסבר הרד"ק, למרות שהמשכן צפוף בהלכות, יותר מכל תחום אחר במקרא, לא זהו עיקר התורה. דיני המשכן והקרבנות ניתנו בשלב מאוחר יותר. כאשר אלוהים לקח את בני ישראל לעם, הוא ביקש לכרות איתם ברית – שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ברית זו מגולמת בעשרת הדברות ודיני המשפטים, המפורטים בספר שמות, ושם אמנם לא מוזכרים קרבנות. הדבר מלמד, שאת דיני התורה יש לקרוא בצורה מורכבת ולא שטוחה. דיני התורה בנויים כקומה על קומה, כאשר בבסיס ניצבת הברית עם האלוהים, הדורשת לכונן חברת צדק ויושר, ורק מעליו מגיע הפולחן המקדשי. ממילא, אם עם ישראל מפר את הברית אין ערך לקרבנות. אין כל משמעות לפולחן המקדשי אם לא מתקיימת חברת צדק.
*
הרד"ק מבסס את דבריו על לשונה של פרשת ויקרא. הוא שם לב לכך שכל הקרבנות המוזכרים בפרשה אינם חיוב מסדר ראשון; כלומר, אין חובה להביאם לבית המקדש. קרבנות היחיד הם עניין מותנה: אדם כי יקריב, ואם מן הצאן קרבנו, ונפש כי תקריב קרבן, נפש כי תחטא בשגגה, אשר נשיא יחטא, ועוד. מדובר בעניין נסיבתי: אדם שחטא צריך להביא קרבן לכפרתו, ומי שמעוניין – יכול לנדב קרבן עולה. אבל מלכתחילה, במציאות רגילה, אין כל חובה להגיע למשכן ולהקריב בו קרבן (אלא רק בזמנים מיוחדים).
התנייה זו מעידה על כך שהפולחן המקדשי אינו מרכז ההוויה הדתית. תכליתו אינה נעוצה בעצמו. יכול המקדש לעמוד שומם ובטל ממלאכה, לבד מקרבנות הציבור המובאים בבוקר ובערב, ועדיין אלוהים יהיה קרוב לעם ישראל. שכן העיקר הוא הברית – משם עבודת המקדש צומחת ולשם היא חותרת. קיומה מותנה בכך.
בעולם הרגיל בתפיסות אליליות, קשה היה לקלוט זאת. שכן העבודה הזרה התמקדה בפולחן, שמבחינתה היווה את הבסיס לקשר עם האלילים. העבודה הזרה לא התעניינה במעמדו המוסרי של האדם ובהתנהלותו היומיומית. שחיתות ורשע יכלו להתקיים לצד הפולחן, ולא היה בכך כל סתירה.
עם ישראל אימץ גישות אליליות אלו בבית המקדש, כשהפך את עבודת הקרבנות לתכלית של עצמה. הוא זנח את הברית, הפקיר את החיים הריאליים, והתמקד אך ורק בניהול סדיר של הפולחן. מבחינתו היתה זו תעודת ביטוח מפני כל רע. ובתפיסה הזו ניסה ירמיהו להילחם, ללא הצלחה.
*
למרות המרחק הרב שבין העולמות, דומה שיש לנו הרבה מה ללמוד מתורת המקדש לימינו. כמו בימי המקדש, גם כיום אדם דתי נחשב בעיקר למי שמקיים באופן מדוקדק את הפולחן. נכון, אין לנו כיום קרבנות אבל יש לנו מערכת שלמה של הלכות שמחליפה אותם – החל בתפילה במניין בבית הכנסת, עבור בהנחת תפילין ואמירת ברכות וכלה בהקפדה מדוקדקת על דיני הכשרות ושבת. המרחב הדתי האינטנסיבי זה הוא המשכה של תורת הכהנים, שבימים קדומים היתה מצומצמת למקדש.
אבל האם בכך מסתכמת הדתיות? אנו רגילים להציב את הפולחן הזה במרכז, אבל מה עם הברית? מה עם חברת מופת של צדק ויושר? חוששני, שאילו היה ירמיהו הנביא מתגלה כיום בעולמנו, הוא לא היה חוסך מאתנו את תוכחתו שנאמרה בעבר על הקרבנות. ייתכן שגם הוא היה נכנס כיום לבתי הכנסת ומתרה במתפללים שכל מה שהם עושים שם חסר טעם ופשר דתי.
מדוע דתיות נמדדת כיום יותר באורך הציצית ובגודל הלולב מאשר האישיות המוסרית של האדם; באמונה שלו באלוהים, בנאמנות שלו למשפחתו ולעמו, ביושרה שבה הוא מתנהל עם סביבתו ובאופן שבו הוא מכבד את הוריו? האם איננו נופלים כיום בדיוק באותה טעות של עם ישראל בתקופת המקדש, אשר הציב את הפולחן בבסיס הברית עם אלוהים במקום לראות בו קומה מעליו.
אינני בא לבטל את חשיבותם של הפולחן ושל צפיפות ההלכה בתחומים שבין אדם למקום. אני רק טוען שתחומים אלה חייבים להיתפס כקומה שנייה מעל יחסי הברית עם אלוהים. ברגע שנהפוך אותם לתכלית של עצמם, נאבד את משמעותם. אז ישנה סכנה שנקבל נבלים ברשות התורה. אנשים שיקפידו על קוצו של יו"ד בהלכה אך יתנהגו בצורה מרושעת עם סביבתם. דברי ירמיהו מזכירים לנו שהמבחן העיקרי שלנו הוא בחיי היומיום, אלה שמחוץ לבית המקדש, לבית הכנסת או לבית המדרש. שם מתבטאת הברית עם אלוהים.
*
אכן, הפולחן עשוי להיות ההזדמנות הגדולה ביותר עבורנו אבל גם הסכנה הגדולה ביותר. שורש האמונה עשוי להיהפך לשורש המרי. כשהרב יונתן זקס ניסה להבין את הקשר שבין הדת ובין האלימות הוא זיהה שהדת מהווה מנגנון מאד חזק שעשוי להלהיט יצרים ולספק כוח. אם משתמשים בה נכון, היא יכולה לקדש את האדם. אך אם מנצלים אותה לרעה, היא עלולה להמיט חורבן על העולם. לכן תמיד יש לשמור על הברית. אסור לתת לפולחן להחליף את הקשר התודעתי עם אלוהים. הפולחן חייב להיבנות על בסיס הקשר הזה.
ואולי המסר הזה טמון בפסוק הראשון הפותח את ספר ויקרא:
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור.
למרות שהמשכן נבנה והוקם על ידי משה כבר בסוף ספר שמות, מסתבר שמשה לא היה יכול להיכנס אליו על דעת עצמו. היה עליו להמתין לקריאתו של אלוהים שתזמין אותו פנימה. מהי קריאה זו? אפשר להציע לה מובנים שונים. אבל נראה שביסודה הקריאה זו נועדה ליצור השהייה אצל הנכנס אל המשכן. הקודש אינו בבעלותנו, ואפילו לא בבעלותו של משה, מקים המשכן. אסור לנו לנהוג במשכן כביתנו. הפולחן הוא לא שלנו. כדי להיכנס אל העולם הזה עלינו לחכות לקריאה מצד האלוהים, שתזכיר לנו מדוע ולמה אנחנו נכנסים אל הקודש. קריאה זו תזכיר לנו את ההקשר הרחב של הפולחן. הוא תדרוש מאתנו לדרוש את אלוהים בכניסתנו אל הקודש ולזכור את הברית עמו.
ואולי אין זה מקרה שעד היום כל יהודי שייכנס לבית הכנסת לא ימהר להתפלל מיד… אלא ישהה שיעור שני פתחים (שולחן ערוך אורח חיים צ, כ). ההלכה קבעה לנו לשהות בכניסה לבית הכנסת, לחכות קמעא, כדי להיזכר מדוע אנו עושים זאת. השהייה זו היא שתמנע מאתנו לשכוח את הברית, ולהפוך את הפולחן לתכלית של עצמו. רק בדרך זו ההלכה תמלא את ייעודה. רק כך נממש את החזון הגדול שלשמו יצאנו ממצרים, עבורו נבנה המשכן ועבורו ניתנה תורת הקרבנות.
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.
25.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
120.00₪
120.00₪
70.00₪
130.00₪
35.00₪
59.00₪
75.00₪
50.00₪
120.00₪
25.00₪
125.00₪
95.00₪
35.00₪
30.00₪
125.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
