אדם כי יקריב מכם

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם. (ויקרא, א', ב')

פותחת התורה את מסכת הקורבנות של ספר ויקרא באמירה זו, וחכמים זיהו קושי המסתתר בתוך נוסח דברי התורה:  אדם כי יקריב מכם – הרי ברור שהמקריב הוא מקרב עם ישראל, ובמיוחד שפתיחת הפסוק אומרת:  דבר אל בני ישראל, אם כן מדוע באה ההדגשה מכם?

שאלה נוספת העולה המילים הללו היא לגבי המילה אדם – במה היה חסר הפסוק אם התורה הייתה אומרת: דבר אל בני ישראל, כי תקריבו קרבן… השאלה מקבלת משנה תוקף כאשר קוראים את תיאור הקורבנות לאחר מכן (המנחה או החטאת למשל) שם מתייחסת התורה למקריב במילה נפש: וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה (ויקרא, ב', א') , אם כן מדוע כאן הוא נקרא בשם אדם?

נראה שבעלי המדרש והפרשנים מתייחסים בדבריהם לתחילת הפסוק- דבר אל בני ישראל, ומתרצים את השאלות ביחס לאמירה זו:

המילה אדם באה לרבות כל אדם שהצטרף לבני ישראל: אדם – לרבות את הגרים (ילקוט לקח טוב), משמע כל הבא ונכנס תחת כנפי עם ישראל, גם אם הוא היה אדם (כשם כולל לכל האנושות) – כעת הוא חלק מעם ישראל ויכול להקריב לא-לוקי ישראל.

לעומת זאת המילה מכם באה למעט חלק מבני ישראל, שמהם אין מקבלים את הקורבן: מכם – להוציא את המשומדין (ילקוט שכל טוב). משמע מכם בא לומר שרק אלו מתוך העם שמשייכים את עצמם אליכם – אל עם ישראל ואל תורת ישראל, רק מהם ניתן לקבל את הקורבן.

הרב בכור שור מתייחס לשני צדדים אלו שכבר הביאו בעלי המדרש, אך מוסיף טעם חינוכי לכך:

אדם כי יקריב מכם – אפילו גוים! כדאמר: 'איש איש' (ויקרא כ״ב:י״ח) – לרבות את הגויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. מכם – ולא כולכם, להוציא זבח רשעים תועבה (משלי כ״א:כ״ז)…

הרב כאן מרחיב את ההתייחסות של המילה אדם לכל אדם באשר הוא (ולא רק לגר) – גם אם אינו מעם ישראל, ואפילו הוא רשע גמור. מצד שני המילה בכם באה למעט את רשעי עם ישראל – מהם אין לקבל קורבן.

הסבר זה לכאורה סותר את עצמו: אם לא נקבל את קורבנו של האדם הרשע מישראל, נראה שקל וחומר לא נוכל לקבל מהגוי הרשע! אותו ישראל רשע בסופו של דבר עדיין הוא ישראל ולכן אם נחמיר כלפיו – שהוא כן צווה להביא קרבן (הרי נאמר דבר אל בני ישראל), איך נוכל לקבל מהגוי שלא היה חלק מציווי התורה?!

הרב מסביר קושי זה מתוך הסתכלות חינוכית ואומר: …בכם חילקתי ולא באומות! שאפילו הגוי רשע גמור – מקבלים הימנו קרבן, כדי לקרבו תחת כנפי השכינה. משמע הסיבה שבגללה מקבלים מאותו הגוי היא מסיבה של רצון לקרב, מתוך ראייה שאומרת שאם נקבל ממנו את הקורבן יש סיכוי שכך הוא יתקרב עד שיהיה ממש מאיתנו – מעם ישראל.

דברי הרב מעוררים מחשבה ביחס לשוויון בתהליך הלמידה או החינוך: האם כל התלמידים שווים באמת בפני מי שמכוון את התהליך? האם נתייחס באותה הצורה לשני תלמידים או ילדים שנכשלו במבחן- האחד מצטיין ובעל יכולת והשני חלש שאינו בעל יכולות גבוהות? התשובה היא כנראה שלא – כנראה שמאותו ילד שנצפה ממנו ליותר גם נתאכזב יותר.

כהורים, מוכר המצב שבו שני ילדים שלנו יעשו את אותו מעשה קונדס, ולאחד נתייחס בסלחנות ולשני נתייחס בחומרה. הסיבה יכולה להיות תלויה בגיל הילדים, בבגרות שלהם או בציפייה שלנו מהם.

בשתי הדוגמאות הילד יכול לומר – זה לא הוגן! למה כלפי כך וכלפיו אחרת, אין כאן שוויון! אך האם זה באמת כך? האם השוויון מחייב אותנו להתנהג באותה צורה לכולם ללא קשר להבדל ביניהם, או שמא עלינו להגיב בצורה שונה? לא מעט הורים יאמרו שדווקא התאמת התגובה למאפיינים של הילד היא ההתנהגות השוויונית (הדוגמה לכך היא תשובה לילד השואל: 'כשהיית בגילו גם כלפיך נהגתי בסלחנות').

נראה שהרעיון משתקף גם ביחס השונה שבין שני מקריבי הקורבן: גם כאן היחס נובע מהסתכלות פרטנית על כל אחד מהמקריבים. היחס כלפי הגוי נובע בעצם מכך שממנו לא ציפינו להביא קורבן, ולכן אם יביא נקבל. לעומתו מאותו יהודי שנטש ובעט, מאותו אחד שלמעשה 'אכזב' במעשיו – כלפיו ננהג בחומרה יתירה.