התגייסות ללא הסתייגות
פרשות ויקהל ופקודי חותמות את ספר שמות בכלל ואת מהלך בניית המשכן בפרט. אם בפרשות הקודמות פירט הקב"ה בפני משה את התוכנית המפורטת להכנת כלי המשכן ולהקמתו, כעת עובר הכתוב מהתכנון לביצוע. כך מתוארת התגייסות כלל עם ישראל למשימה:
"וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה. וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל- עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב…. וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ…וְכָל-הַנָּשִׁים–אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת-הָעִזִּים. וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ–אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן… כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה–הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַה'" (שמות לה, כא–כט).
כולם מתגייסים, כולם נרתמים. המקרא מתאר התגייסות של כולם, אנשים ונשים, שהיו מוכנים לוותר על כסף וזהב ולתרום הכול לבניין המשכן. התגייסות מרשימה מאוד, בהסתייגות אחת שתכף נתייחס עליה. ההתגייסות הייתה כה רבה ועוצמתית, שמשה נדרש לדרוש מהעם להפסיק להביא תרומות למלאכת המשכן:
"וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה…וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה–לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר" (שמות לו, ה–ז).
אשר נשאו לבו
קבוצה אחת קיבלה התייחסות מיוחדת בתיאור הדברים: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ–אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים". מה הביא את התורה להתייחס נקודתית לתרומת הנשיאים? ומדוע נכתב "נשאים" בכתיב חסר (ללא האות י')?
לצורך תשובה לשאלה זו, עלינו להקדים את ביאור לשון הכתוב "אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ". רבי חיים בן עטר, "אור החיים הקדוש" (1696-1743, מרוקו וא"י) מגלה לנו מהי נשיאת הלב:
"'ויבאו כל איש אשר נשאו' – פירוש אומרו: 'נשאו לבו ונדבה'. דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים: הא' הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נדבה רוחו לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו. והב' הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא נשאו לבו פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר" (אור החיים, שמות לה, כא).
יש אדם "שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא". מדהים. אדם שמצליח להגיע לדרגה כזאת שהלב מרומם ומרים אותו, נושא אותו "יותר ממה שהוא". זה יכול להיות בנדבת חומרים למשכן, בעזרה לזולת, ביחס אישי לבני משפחה, לחברים לעבודה ולחברים בכלל. זה יכול להיות בכל תחום בחיים הכולל שאיפה לתיקון המציאות, לתיקון החברה בה אנו נמצאים. "שהלב מנשאהו ומעריכו…. יותר ממה שהוא".
לא כתוב מי הם אותם אנשים המוגדרים כ"כל איש אשר נשאו", אבל ברור שהם מגיעים מכלל החברה הישראלית. ברור לי שמדובר באנשים פשוטים ורגילים, שההבדל היחיד בינם לאחרים הוא שהלב שלהם "מתגייס" לרומם את מעשיהם, וכביכול נושא אותם להיות יותר ממה שהם.
היהירות מסלקת את השכינה
לאחר התייחסותה לפשוטי העם, ממשיכה התורה ומתארת את האליטה. היא כותבת על פועלם של המנהיגים באותה העת: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ–אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים". מדרש רבה חושף בפנינו את הרקע לתיאור זה:
"ויקריבו נשיאי ישראל – למה נזדרזו הנשיאים לבא ולהקריב תחלה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מלואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו: יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו נמלא אנחנו. שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות… וכתיב: 'והמלאכה היתה דים…' לאחר שני הימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו שכבר צוה משה: "ויעבירו קול במחנה וגו". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן, אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן ניתן בבגדי כהן גדול….אמר הקב"ה: בני שנזדרזו יכתב שהביאו והותר והנשיאים שנתעצלו חיסר אות אחת משמם, שכן כתיב: והנשיאם חסר יו"ד" (במדבר רבה ז, טז).
הנשיאים, מנהיגי שבטי ישראל, נפגעו מכך שמשה לא פנה אליהם ישירות. בתגובה, החליטו להמתין עם תרומתם ולבחון בגמר ההתרמה ההמונית מה טרם נתרם למשכן. אלא שהם השתהו ונמנעו מתרומה עד אשר לא היה עוד צורך בתרומתם. הנשיאים, בעקבות תגובתם, נעשים לא רלוונטיים.
בעל הכלי יקר, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1540-1619), מסביר שאותה תגובה היא שהחסירה מהמילה "נשיאים" את האות י':
"והנשאם הביאו את אבני השוהם" – אמרו רבותינו ז”ל: לפי שנתרשלו בנדבה זו ולא הביאו נדבתם כי אם לבסוף על כן נחסר אות יו"ד משמם… ומה שנחסר יו"ד דווקא…לפי שאמר הקב"ה: גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה), ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה, באמרם דרך התפארות: מי ימלא מה שאנחנו מחסרים, אבל אנחנו ממלאים כל מה שהצבור מחסרים, על כן לקח הקב"ה משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם, ואותו לקח ה' מהם לומר אין כאן מקומו" (כלי יקר, שמות לה, ז).
התנהגותם של הנשיאים במקרה זה נבעה מגאווה ומיהירות. עם מציאות כזאת לא מוכן הקב"ה להשלים, ובתגובה, מסיר הקב"ה את שכינתו (שאותה מסמלת האות י') משמם. עם זאת, מרגע שעמדו על טעותם, הם ביקשו לתקנה בתרומתם למשכן. תרומת הנשיאים היא גם הכפרה על מעשיהם. תרומתם תחנך אותם לענווה, ותתקן בכך את יהירותם הראשונית. כך מבאר הזוהר הקדוש:
"מה טעם, שבדברים אלה (אבני שוהם) הקריבו הנשיאים ולא שום אדם אחר? אלא אמר הקב"ה: אעפ"י שבכולם אותה נדבה תלויה, עולות האבנים לחלקם של הנשיאים. למה? לפי שעל לבו של הכהן הגדול הן נתונות – אמר הקב"ה: יבואו הנשיאים, שלבם גס בהם, ויביאו אותן האבנים, שהן נתונות על לב הכהן הגדול, ויתכפר מגסות לבם. שכן כתוב (שמות כח, ל): "והיו על לב אהרן בבאו לפני ה'", לכך הביאו – לכפרה עליהם".
לגבה לב אין מקום במשכן; אך השב מגאוותו זוכה להיחקק על ליבו של הכהן הגדול, לא פחות מזה. אם אדם מבין את התנשאותו, את גאוותו ומוכן לתקנה מעומק הלב, הוא זוכה להיות חקוק על ליבו של הכהן הגדול.
לא להתנשא, לשאת את הלב
מי שליבו גס, אין שכינה יכולה לשרות עליו ועל מעשיו. אעז ואומר שאותו אדם גם אינו ראוי להנהיג את עם ישראל, לא את כולו ולא את חלקו. המסוגל לעמוד מנגד במשך יומיים שלמים בעוד עם ישראל מתגייס למלאכת המשכן ולחכות שיקראו לו – אינו ראוי להנהיג את עם ישראל. כנגד אלו ש"לבם נשאם" מציבה התורה את ה"נשאים".
אותו שורש, אך הפכים גמורים.
אתה יכול להיות "נשא" (נשיא, בכתיב חסר) בעל רכב מדהים, שררה וכבוד אבל מנותק מהעם. השכינה תסלוד ממך ולא תוכל לקבל אותך. בגאוותך תישאר מנותק ממקור הכוח האמיתי, שהוא אחדות ישראל והקשר לקב"ה. מנגד, אתה יכול לשאוף להיות "איש אשר נשאו ליבו". תוכל להיות איש פשוט ואנונימי שהצליח להגיע לדרגות ולמדרגות שאף "נשא" מעולם לא השיג.
דרך אגב, אתה גם יכול להיות נשיא – מנהיג "אשר נשאו ליבו", מנהיג שרואה את עם ישראל, שהוא חלק מהם ולא מנותק מהם, שמחובר לשכינה, שפועל למענם ולא למענו – גם זה יכול להיות.
נש"א – אותו שורש, מהות כל כך שונה. עולמות אחרים.

מוטי מלכא
נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.