וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. (שמות, ל"ה, ל').
בפרשת ויקהל מספרת התורה על התרומות וחומרי הגלם שניתנו לבצלאל בן אורי (ויחד אתו אהליאב בן אחיסמך), אשר הקב"ה קרא אותו בשמו על מנת להפקיד את מלאכת בניית המשכן בידו. נעיין בכמה שאלות העולות מהדברים: קודם כל מהי משמעות שמו של האדם? בנוסף צריך לשאול מה יש ללמוד מהקריאה בשמו של בצלאל דווקא ומניסוח הקריאה? שאלה אחרונה שאתייחס אליה היא במה זכה בצלאל שדווקא הוא נקרא בשמו?
התורה מציינת בפירוש שהקב"ה קרא בשם מצלאל, אך האם לשמו של אדם יש משמעות מיוחדת? האם זה לא רק כלי 'טכני' שמשמש לזהות את האנשים והדמויות שסביבנו? לא כך סוברים בעלי המדרש:
ילקוט שמעוני: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה׳ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת ז׳:א׳) ״טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב״, טוֹב הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל בְּצַלְאֵל מִשֶּׁמֶן הַטּוֹב, לָמָּה, שֶׁפִּרְסְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר רְאוּ קָרָא ה׳ בְּשֵׁם.
שמות רבה, מח, א': וַיַּקְהֵל, רְאוּ קָרָא ה׳ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל – הֲדָא הוּא דִכְתִיב (קהלת ז׳:א׳): טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, כַּמָּה הוֹלֵךְ שֶׁמֶן טוֹב מִקִּיטוֹן לִטְרַקְלִין, וְשֵׁם טוֹב הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ…
אומר שלמה המלך: טוב שם משמן טוב – לשמו של האדם ישנה משמעות וחשיבות הרבה מעבר להיותו הכלי הטכני המשמש לקרא או לזהות את האדם. השם, ובמיוחד בערוב ימי האדם, משמש ככלי לשפוט את חיי האדם:
מדרש תנחומא: אָמְרוּ לִשְׁלֹמֹה, מַהוּ טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. אָמַר לָהֶם: בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם נוֹלָד, אֵין הַכֹּל יוֹדְעִין מִי הוּא. נִפְטַר בְּשֵׁם טוֹב, מַשְׁפִּיעַ מַעֲשֵׂים טוֹבִים, בָּאִין יִשְׂרָאֵל מִטַּפְּלִין עִמּוֹ, עוֹשִׂין עִמּוֹ גְּמִילוּת חֶסֶד. מַכְרִיזִין שִׁבְחָם וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה כַּמָּה צְדָקוֹת כַּמָּה תוֹרָה כַּמָּה מִצְוֹת עָשָׂה, מִשְׁכָּבוֹ תְהֵא עִם הַצַּדִּיקִים. וְלָמָּה לֹא אָמַר, טוֹב שֵׁם מִיֵּין הַטּוֹב וּמִדְּבַשׁ הַטּוֹב, וְהִנִּיחַ כָּל הַמַּשְׁקִין וְאָמַר מִשֶּׁמֶן טוֹב. אֶלָּא מַה הַשֶּׁמֶן אַתָּה נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם שֶׁהוּא עוֹלֶה וְצָף לְמָעְלָה אֲבָל שְׁאָר מַשְׁקִין אַתְּ נוֹתֵן לְתוֹכָן מַיִם וְהֵן בּוֹלְעִין, כָּךְ בַּעַל שֵׁם טוֹב.
השם משמש כמדד לאיכות ולהשפעה שאדם השפיע בחייו – כאשר שמו טוב הדבר מבטא את חיוביות חייו. אולם השם משפיע לא רק על האדם עצמו אלא גם על כל אלו שהיו צריכים לכוון וללמד את האדם כיצד להשיג שם טוב:
ילקוט שמעוני: מַזְכִּירִין וּמֵנִיחִין, (להלן ל״ח:כ״ג) ״וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָּן״, שֶׁבַח לוֹ. שֶׁבַח לְאָבִיו שֶׁבַח לְמִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ שֶׁכֵּן יָצָא מִמֶּנּוּ. מַזְכִּירִין וּמְשַׁחֲקִים, ״וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי״, גְּנַאי לוֹ גְּנַאי לְאָבִיו גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁכָּךְ יָצָא מִמֶּנּוּ, ״עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶּן זִבְדִי בֶּן זָרַח״, גְּנַאי לוֹ גְּנַאי לְאָבִיו גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ.
אדם לא גדל, מתחנך וחי בסביבה מנותקת, ולכן השבח הולך ומתייחס לא רק לאדם עצמו אלא גם למשפחה ולשבט – לסביבה שיצרה את התאים שבהם הוא גדל, ולהם גם יש חלק ביצירת שמו הטוב. אם כן, הקריאה בשמו של בצלאל באה ללמד אותנו גם מדוע דווקא הוא נקרא בשם: שמו הולך לפניו לחיוב ולכן בחר בו הקב"ה שיבנה את ביתו: ראו קרא ה׳ בשם בצלאל – ולמה נקרא שמו בצלאל, שהוא יושב בצל אל… (מדרש אגדה בובר).
פירוט שמו של בצלאל הביא את חכמים לדרוש את שמו הפרטי של בצלאל ואת הסיבה שהוזכר גם סבו:
מסכת ברכות , נ"ה ע"א: אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: בְּצַלְאֵל עַל שֵׁם חׇכְמָתוֹ נִקְרָא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לוֹ לִבְצַלְאֵל ״עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן אָרוֹן וְכֵלִים״. הָלַךְ מֹשֶׁה וְהָפַךְ וְאָמַר לוֹ: ״עֲשֵׂה אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן״. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְאַתָּה אוֹמֵר ״עֲשֵׂה לִי אָרוֹן וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן״, כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? שֶׁמָּא כָּךְ אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ״עֲשֵׂה מִשְׁכָּן אָרוֹן וְכֵלִים״?! אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדַעְתָּ?
השם בצלאל מבטא את חוכמתו, אשר בזכותה ידע להבין את דרישת הקב"ה – גם אם משה בלבל בסדר הדברים. על חוכמה זו משה תמהה האם ישב בצלאל באותו מקום בו היה משה ושמע גם הוא את הדברים: שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדַעְתָּ?
לעומת זאת המדרש תנחומא מביא רעיון הפוך לשמו של בצלאל: וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ בְּצַלְאֵל. שֶׁעָשָׂה צֵל לָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן (תהלים צ״א:א׳). אם בדרשה הראשונה שמו מבטא את החוכמה שבו שהובילה לכך שיבנה את המשכן, בדרשת התנחומא שמו ניתן לו כתוצאה מכל שעשה את המשכן – עשה צל לקב"ה.
התורה מפרטת את הקריאה בשמו של בצלאל כמהלך שעשה משה בפני העם, אולם מדוע היה צורך במינוי פומבי כל כך? תשובה פשוטה לכך היא שהיו בני ישראל צריכים לדעת למי להביא את התרומות ומי אחראי על המלאכה, אולם חכמים מצאו סיבות נוספות לכך:
מדרש תנחומא: רְאוּ קָרָא י״י בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֵּן אוּרִי בֶן חוּר – מַה צֹּרֶךְ לַחֲזֹר לְהַזְכִּיר חוּר כָּאן, אֶלָּא שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְשׁוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֵגֶל, עָמַד כְּנֶגְדָּם וְגָעַר בָּהֶם, וְעָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אֲנִי פוֹרֵעַ לָךְ. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁמָּרְדוּ עָלָיו לִגְיוֹנוֹתָיו עָמַד שַׂר צְבָאוֹ וְנִלְחַם עִמָּהֶם אָמַר לָהֶם בַּמֶּלֶךְ אַתֶּם מוֹרְדִין עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. בָּא הַמֶּלֶךְ אָמַר לָהֶם: הֵיכָן שַׂר צָבָא שֶׁלִּי. אָמְרוּ לוֹ: הָרְגוּ אוֹתוֹ הַלִּגְיוֹנוֹת. אָמַר לוֹ הַמֶלֶךְ, חַיֶּיךָ וְחַיֵּי, אִלּו מָמוֹן נָתַתָּ עָלַי, הָיִיתִי פוֹרֵעַ לָךְ. עַכְשָׁו כְּשֶׁנָּתַתָּ נַפְשְׁךָ עָלַי, כָּל בָּנִים שֶׁיֵּצְאוּ מִמְּךָ, אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָן דּכָּסִין וְאִפַּרְכִּין. כָּךְ חוּר נָתַן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַפְשׁוֹ בְּמַעֲשֶׂה הָעֵגֶל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָךְ עָשִׂיתָ. חַיֶּיךָ, כָּל בָּנִים שֶׁיֵּצְאוּ מִמְּךָ, אֲנִי מְגַדְּלָן בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאוּ קָרָא י״י בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים.
מינוי בצלאל מובא במדרש כטובה כלפי חור וזו גם הסיבה לאזכור של חור בפסוק. המינוי נעשה מול כל העם בכדי להשיב טובה לחור על עמידתו בחטא העגל: חור נהרג מול העם ומינוי בצלאל נעשה גם הוא מולם, להראות מי היה הצדיק בחטא ומה השכר שקיבל. ניתן להוסיף שהתורה בכוונה מזכירה את חור לומר לנו מהיכן הגיע בצלאל – מאיזו שושלת של צדיקים ודבקים בקב"ה.
מצד שני יש בבצלאל עצמו תכונה הופכית למעשה העגל:
שמות רבה: דָּבָר אַחֵר: רְאוּ קָרָא ה׳ בְּשֵׁם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ (ישעיהו נ״ד:ט״ז), זֶה בְּצַלְאֵל. נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם (ישעיהו נ״ד:ט״ז), חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה (שמות ל״ב:כ״ד), בָּא בְּצַלְאֵל וְרִפֵּא אֶת הַמַּכָּה, מָשָׁל לְתַלְמִידוֹ שֶׁל רוֹפֵא שֶׁנָּתַן רְטִיָּה עַל מַכָּה אַחַת וְנִתְרַפֵּאת, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם רַבּוֹ קַלְּסוּ לִי שֶׁלִּמַּדְתִּיו. כָּךְ הָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים בְּצַלְאֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ עָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הוּא שֶׁבְּרָאתִיו וְלִמַּדְתִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ, לְפִיכָךְ אָמַר משֶׁה: רְאוּ קָרָא ה׳ בְּשֵׁם.
כישרון או מעשה יכול להיות חיובי או שלילי וזה תלוי בסיטואציה שבא לידי ביטוי הכישרון או שמתבצע המעשה. מעשה העגל היה ביטוי שלילי למלאכת הנפחות, שם ניצב אהרון ועושה את העגל באש. לעומת אהרון עומד בצלאל אשר משתמש באש ובכישרונו ליצור את המשכן – הביטוי החיובי של מלאכת המחשבת.
ילקוט לקח טוב: ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה׳ בשם בצלאל – אמר להם, הקב״ה קראו ולא מדעתי מניתיו.
מינוי פומבי תוך הדגשת המינוי מאת הקב"ה יכול למנוע טענות של בני ישראל כלפי מינוי נוסף הקשור למשפחת משה – בצלאל היה נכדה של מרים אחות משה, וכך מרחיב המדרש תנחומא:
כְּשֶׁיָּרַד מֹשֶׁה אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכַּן קְרָשִׁים וּמִזְבֵּחַ וְשֻׁלְחָן. אָמְרוּ לוֹ: וּמִי יַעֲשֶׂה כָּל זֹאת. אָמַר לָהֶם: בְּצַלְאֵל. הִתְחִילוּ יִשְׂרָאֵל מְרַנְּנִים עַל מֹשֶׁה וְאָמְרוּ, לֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּשְׁכָּן עַל יְדֵי בְּצַלְאֵל, אֶלָּא מֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ מְמַנֶּה אוֹתוֹ, עַל שֶׁהוּא קְרוֹבוֹ, מֹשֶׁה מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו כֹּהֵן גָּדוֹל, בָּנָיו סְגָנֵי כְהֻנָּה, אֶלְעָזָר נְשִׂיא הַלֵּוִי, בְּנֵי קְהָת נוֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן, וְזֶה שַׁלִּיט עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, כָּל הַגְּדֻלָּה הַזּוֹ מְבַקֵּשׁ מֹשֶׁה לְכַוֵּן. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כְלוּם מִדַּעְתִּי, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר. וְהוּא מַרְאֶה לָהֶם, רְאוּ קָרָא י״י בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג׳:ד׳). הֱוֵי, וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים, זֶה בְּצַלְאֵל, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְאוּ קָרָא י״י בְּשֵׁם. וְאָדָם, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל ל״ד:ל״א).
רעיונות מסוג זה מעלים בעלי המדרש גם ביחס למינוי אהרון ומעשה קורח, ומשה מתמודד עם הטענה שעלולה לפגוע במנהיגותו וסמכותו על ידי כך שהוא מציג את הדברים בפני העם כהווייתם: אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה, אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כְלוּם מִדַּעְתִּי, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר. וְהוּא מַרְאֶה לָהֶם, רְאוּ קָרָא י״י בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל…
הסתכלות ציבורית נוספת שיש בדברים מובאת בגמרא, ברכות , נ"ה, ע"א (מובא גם בתורה תמימה):
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלָכִים בַּצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות ל״ה:ל׳} ״רְאוּ קָרָא ה׳ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, הָגוּן עָלֶיךָ בְּצַלְאֵל? אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ הָגוּן – לְפָנַי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם. הָלַךְ וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הָגוּן עֲלֵיכֶם בְּצַלְאֵל? אָמְרוּ לוֹ: אִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפָנֶיךָ הוּא הָגוּן, לְפָנֵינוּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
בכדי למנות אדם על הציבור יש צורך בהסכמה של הציבור, והמילים: ראו קרא ה' בשם בצלאל לא מובנות על ידי רבי יצחק כציווי אלא כהודעה והעמדה לאישור: הקב"ה בחר בבצלאל, ואתם העם תאשרו אם הוא מוסכם עליכם!
חכמים הסכימו שהייתה גדולה בבצלאל, אולם נחלקו מהיכן נבעה גדולתו? ושלוש דעות מביא המדרש בשמות רבה:
וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִנַּיִן לוֹ? מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, וּמֵהֵיכָן זָכָה לְכָל הַחָכְמָה הַזֹּאת, בִּזְכוּת מִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים (שמות א׳:כ״א), וּמָה הָיוּ הַבָּתִּים, בֵּית הַכְּהֻנָּה וּבֵית הַמַּלְכוּת. יוֹכֶבֶד נָטְלָה כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל, משֶׁה מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ (דברים ל״ג:ה׳). וּמִרְיָם נָטְלָה חָכְמָה, שֶׁהֶעֱמִידָה בְּצַלְאֵל…
דָּבָר אַחֵר: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ – כָּל הַחָכְמָה הַזּוֹ מִנַּיִן, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ אֱלֹהִים. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּיהוֹשֻׁעַ שֶׁהוּא בָּא מִיּוֹסֵף, וּמַה כְּתִיב בּוֹ: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה (דברים ל״ד:ט׳). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּעָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז שֶׁבָּא מִיהוּדָה, מַה כְּתִיב בּוֹ (שופטים ג׳:י׳): וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה׳…
דָּבָר אַחֵר: (דברים ל״ג:ז׳): שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה, שֶׁנָּתַן בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לִגְדֻלָּה, וּמִתְגַּבֵּר בָּהּ.
שלוש גישות מציג המדרש לגבי בצלאל בפרט והאדם בכלל:
בדרשה הראשונה הדגש הוא על זכותה של מרים שזכתה בחוכמה והעבירה אותה הלאה לנכדה. מרים היא הסביבה – המשפחה, החברה ומערכת החינוך שסובבת את האדם ומתוכה צומח וגדל.
בדרשה השנייה הדגש הוא על הקב"ה: החוכמה וכל כשרון אנושי נובע מאת הקב"ה שברא אותנו, נתן לנו את הכלים האנושיים לגדול ולהתפתח. אם במדרש הקודם הדגש היה על ההשפעה הסביבתית, כאן הדגש הוא על תכונות האופי והמשכל איתן נולד האדם.
הדרשה השלישית ממקדת את המבט על בצלאל עצמו: האדם נולד עם כישרונות ויכולות, אך מה הוא יעשה איתם תלוי בו ורק כאשר הוא מביא את היכולות שלו לידי ביטוי אז הוא זכאי לשבח. הדרשן מכיר ביכולות שניתנו בו, אך מה שהפריד את בצלאל משאר בני ישראל היה שהוא היה: וּמִתְגַּבֵּר בָּהּ.
מה הדרך המובחרת מכולן? כל כך עונה המדרש תנחומא: אַתְּ מוֹצֵא שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם, אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי בְּצַלְאֵל עַל יְדֵי שֶׁקָּנָה שֵׁם טוֹב, זָכָה שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן.
נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.
30.00₪
50.00₪
70.00₪
המחיר המקורי היה: 120.00₪.105.00₪המחיר הנוכחי הוא: 105.00₪.
95.00₪
120.00₪
125.00₪
35.00₪
25.00₪
35.00₪
59.00₪
130.00₪
120.00₪
המחיר המקורי היה: 160.00₪.130.00₪המחיר הנוכחי הוא: 130.00₪.
125.00₪
25.00₪
120.00₪
75.00₪
