משכן לכתחילה או בדיעבד?

נופך נוסף למאמר מפרשת תרומה:

בתחילת הפרשה מקהיל משה את כל העם ולאחר ציווי על שמירת השבת, מוסר את ציווי ה' על בניית המשכן. בתיאור זה כשלעצמו אין כל קושי, אולם תופעה בולטת מאוד ומפתיעה היא החזרות המפורטות, הן ביחס להבאת התרומה הנדרשת ובעיקר בעשיית כל פרט ופרט ממלאכת המשכן.

יתירה מזו, בעוד שחזרות אחרות במקרא מכילות שינויים, לעיתים דקים מהם ניתן ללמוד על הפערים ומשמעותם, הרי שבנידון דידן מדובר על חזרה שהיא כמעט מילה במילה.

נראה לי שהתייחסות לעניין זה מחייבת אותנו לחזור לשאלה הגדולה בה עסקנו בפרשת תרומה, ולמחלוקת הפרשנים ביחס למקומו של המשכן, כאן גם המקום להידרש אל המחלוקת.

שני אירועים מרכזיים קורים לאחר מעמד הר סיני, אחד למטה – חטא העגל, ואחד מלמעלה – ציווי המשכן. והשאלה הגדולה מה היחס ביניהם. האם האחד תגובה לשני או שמא אחד מחבל בשני. נחזור בקצרה על דברי הפרשנים:

על הפסוק החותם את ציווי ה' על המשכן: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת" (שמות, ל"א, י"ח) כותב רש"י:

אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.

כפי שהראיתי במאמר לפרשת תרומה גישה זו נמצאת כבר במדרשים, ונראה שבבסיס הדברים מונחת הגישה הרואה בהקמת המשכן ועבודת הקורבנות, ירידה והתרחקות מאותה התגלות בסיני, וכי יש בעצם המשכן התפשרות עם הצורך של עם ישראל בדבר מוחשי לעבודת האל – כפי שבא לידי ביטוי בחטא העגל.[1]

ואכן המשכן הולך על גבול דק מאוד. אזכיר כאן רק את מעשה הכרובים עליהם אומרת המכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דבחדש, פרשה י):

אלהי כסף ואלהי זהב – למה נאמר, לפי שהוא אומר ועשית שנים כרובים זהב (שמות כ"ה י"ח), אמר הריני עושה ארבעה, ת"ל אלהי כסף ואלהי זהב, אם הוספת על שנים, הרי הם כאלהי זהב… לא תעשו לכם –  שלא תאמר, הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ת"ל לא תעשו לכם. דבר אחר לא תעשו לכם, שלא תאמרו, הרי אנו עושין לנוי, כדרך שאחרים עושין במדינות, ת"ל לא תעשו לכם.

כלומר, יש דברים שהותרו במשכן, אבל אם נשנה מן הציווי המדויק, נוסיף, או נעשה בבית כנסת, או לשם נוי – הרי זה בגדר: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות, כ', כ'), כלומר בגדר עבודה זרה. אכן גבול דק מאוד.

מאידך, קיימת גישה שניה הרואה במשכן ציווי לכתחילה, למעשה שימור ההתגלות הגבוהה בסיני – בתוך חיי המעשה היום יומיים. בולט בגישה זו הוא הרמב"ן וכך כתב בתחילת פרשת תרומה:

והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צווה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל. וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר[2]

נשאלת השאלה, האם נוכל להביא מן המקרא עצמו סיוע לאחת הגישות? ובכן, נראה שכן. אציג בפניכם מספר שיקולים:

1. רש"י מתבסס על הכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. אמנם מצאנו במקרא 'חילוף סדר' בין פרשה מוקדמת ומאוחרת. הדוגמה הבולטת היא המִפקַד בתחילת ספר במדבר המתוארך ל "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (במדבר, א', א'), ומספר פרקים אח"כ מופיע הציווי על עשיית הפסח המתוארך ל "בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (במדבר ט', א'). אלא שכאן מציין המקרא תאריך, אך במקום שאין תאריך יש קושי פרשני לקטוע את הרצף הנמסר ולקבוע סדר אחר, אא"כ יש אילוץ לעשות זאת.

2. בתוך הציוויים על כלי המשכן, מופיע ביחס לארון הציווי הבא: "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות, כ"ה, ט"ז) – בלשון עתיד. השאלה היא מהי אותה 'הָעֵדֻת'? רש"י מפרש שם: "העדות – התורה שהיא לעדות ביני וביניכם, שצויתי אתכם מצות הכתובות בה". אלא שפירוש זה קשה! שכן מלבד תואר לארון[3], 'עֵדֻת' היא התואר לשני הלוחות ככתוב: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת" (שמות, ל"א, י"ח); "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ" (שם, ל"ב, ט"ו); "וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה" (שם, ל"ד, כ"ט)[4]. ולא מצאנו תואר 'עֵדֻת' למושא אחר. אם 'עֵדֻת' אכן מכוון ללוחות, מכאן שהציווי על המשכן קודם לחטא העגל, שכן הציווי קודם לנתינת הלוחות, שניתנו למשה בשעת חטא העגל ונשברו בגינו, ובכל מקרה לא ניתנו אחר מחילת חטא העגל כדברי רש"י בסדר הפרשות.[5]

3. ישנה פרשה עמומה לכאורה. כוונתי ל'אוהל מועד' של משה:

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל  מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה… וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה… וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות, ל"ג, ז-י"א)

מהו האוהל הזה? רש"י פירש:

יקח את האהל – לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמר מנודה לרב, מנודה לתלמיד… וקרא לו – והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית ועד למבקשי תורה… ושב אל המחנה – לאחר שנדבר עמו, היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר…

כלומר, לפי רש"י זהו האוהל הפרטי של משה[6], ומשה קבע מקומו מחוץ למחנה, לאחר חטא העגל, מדין "מנודה לרב, מנודה לתלמיד". אני רוצה להציע פירוש אחר. לדעתי אין זה אוהלו הפרטי של משה (ומשה לא עבר לגור מחוץ למחנה), זהו תחליף זמני ל 'אוהל מועד' האֲמִתִּי. כלומר, בהר סיני ה' מצווה את משה להקים את המשכן בו הוא ייוועד עם משה, כפי שנאמר: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל  אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, כ"ה, כ"ב). 'אוהל מועד' הוא אפוא המשכן, ליתר דיוק החלק הנקרא 'קודש' (בו נמצאים המנורה, השולחן ומזבח הקטורת) ככתוב: "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת" (שמות, כ"ז, כ"א). חטא העגל עצר למעשה את התכנית המקורית לבניית המשכן. שבירת הלוחות ומצב העם לאחר החטא לא אפשרו את מימוש התכנית האלוהית. רק לאחר שנמחל החטא ומשה עלה שוב להר סיני וקיבל את הלוחות השניים – ניתן היה לחזור לתכנית המקורית, היינו לבניית המשכן, וכך הגענו לפרשת ויקהל.

4. כעת נסגור את המעגל בשאלה בה פתחנו, ונראה שהחוליה האחרונה בראיות נמצאת בפרשה שלנו. למעשה החזרות המפורטות הן חלק מאווירה שלמה. כל התיאור הוא כאן חגיגה אחת גדולה. "ויקהל משה את כל עדת ישראל… זה הדבר אשר ציוה ה'… ויצאו כל עדת ישראל מלפני משה… ויבאו כל איש… ויבאו האנשים על הנשים… ראו כי קרא ה' בשם בצלאל… ויקחו מלפני משה… והמלאכה היתה דים…". חגיגה כזו מעידה לדעתי כי המשכן הוא רצון ה' לכתחילה ולא בדיעבד, בדיוק כדברי הרמב"ן.

אסיים בהשלכות של המחלוקת על מקומו של המשכן לתחומים נוספים. במבט עמוק יותר נראה כי מחלוקת עקרונית זו נוגעת ליחסינו לעולם החומר בכלל. אומר בקצרה שמחלוקת דומה נטושה בין הרמב"ם לרמב"ן במהותו של העולם הבא (עולם של נשמות או של נשמה וגוף), וכן לגבי היחסים שבין איש ואשה (האם יש מקום ל 'עונג בקדושה'?) ועוד.

אפשר לומר שכאן נמצא למעשה "שורש האמונה ושורש הכפירה/ המרי" כדברי ר' יהודה הלוי,[7] ייתכן ששני אנשים יעשו את אותו המעשה בדיוק, אצל האחד הוא יהיה מעשה של אמונה ואצל השני הוא יהיה כפירה. ממש כפי שדרש התלמוד הבבלי במסכת נזיר (כג ע"א) על הפסוק: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע, י"ד, י').

יהי רצון שיהיו כל מעשינו לשם שמים!

————————-

[1] גישה זו ממש נמצאת בדברי הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' חלק ג פרק לב, הגם שאינו מקשר זאת לחטא עגל, עיין שם היטב.

[2] לשיטת הרמב"ן לכל הכלים במשכן יש הקבלה בעולמות העליונים, ראה שם בפירושו.

[3] שה'עדות' נמצאת בתוכו.

[4] וכאן הלוחות השניים.

[5] נראה שזו הסיבה שכאן נטה רש"י מן 'הפשט' ופירש 'עֵדֻת' = תורה, ועיין פירוש 'שפתי חכמים' בביאור דברי רש"י.

[6] כך גם בהמשך אומר רש"י: "אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה" (שם שם 7).

[7] ספר הכוזרי, מאמר ראשון, אות עז.