עגלת קניות

יחיד וחברה – שבת ומשכן

התורה מצווה על שמירת השבת, אך במשכן עצמו השבת לא נשמרה! כיצד להתייחס לדואליות הזו ומה ניתן ללמוד מכל על היחס שבין היחיד והחברה המתבטא במשכן?

ויאמר ה' אל משה: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר: אך את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם (ל"א, י"ב- י"ג).

כבר עסקנו בשאלת הקשר שבין השבת והמשכן מבחינה הלכתית ומבחינת הקשר ששניהם מייצגים, וכאן ננסה להוסיף רעיונות נוספים הקשורים ביחס שבין היחיד והכלל:

לדעת בעל הכלי יקר עיקר הציווי על השבת בפרשה היה בהקשר לבניית המשכן, שמתוך ציווי זה הצטוו בני ישראל שלא לחלל את השבת אפילו לא בעבור בניית המשכן וכך הוא אומר:

 לפי שכל עיקר מצווה זו הייתה לצוות על מלאכת המשכן, שיתעסקו בו כל ששת ימי המעשה, וביום השביעי לא יתעסקו בו- כי אין משכן דוחה שבת.

בני ישראל צריכים היו כל השבוע להביא תרומה למשכן ולעבוד ולהתעסק בבנייתו, ורק בשבת נאסר עליהם לעשות כן.  על פניו נראה כי השבת חשובה מהמשכן, שכן מלאכתו נעצרת כאשר מגיעה השבת.  אולם המורכבות שבין שני נושאים אלו לא מסתיימת בכך:

במקדש הקריבו בכל יום קרבנות תמיד- בערב ובבוקר, ודבר זה לא התבטל בשבת שגם בה הקריבו קורבנות. הקרבה זו כללה גם שימוש באש וכמו שאומר הכלי יקר:

לא תבערו אש בכל מושבותיכם- הוציא הבערה מן הכלל, או כדי להתיר הבערה במקדש… קא משמע לן [מה בא להגיד לנו]- 'לא תבערו': בנה אב על כל המלאכות של המשכן, אף על פי שמותרים שם [במקדש]- מכל מקום הם אסורים בכל משבתיכם.

אם כן: בניית המשכן והמלאכות הקשורות בבנייה אסורות היו לבני ישראל, הן נאסרו גם לנו לדורות, והן אינן דוחות את השבת, אך מרגע שהושלם המשכן – ישנן מלאכות הנעשות בו בשבת למרות שהן נחשבות במקום אחר כחילול שבת, ולנו הן עדיין אסורות. דבר זה מעלה תהייה: אם אסור לחלל את השבת, הרי שבמקדש קל וחומר שאסור?

 

 

ציווי וחוק

אפשרות ראשונה להסביר זאת היא מבחינת הציווי: במקדש מותר לעשות דברים מסוימים משום שהקב"ה ציווה זאת. כך הוא גם עם הכרובים- על כל אדם מישראל נאסר ליצור פסל משום עבודת אלילים, אולם בציווי הקב"ה יצר משה שתי דמויות והניחן על גבי ארון ה'. יש הבדל בין רצון אנושי לציווי אלוקי והרצון האנושי לעבוד את הקב"ה – עם כל הטוב שבו, הוא עדיין רצון אנושי ולכן הוא כפוף לציווי האלוקי גם אם נראה שיש סתירה לפעמים בין השניים.

בין הפרט והממסד

עוד דרך להסביר את הדואליות הזו היא בכך שהמשכן הוא מייצג את הממסד הלאומי. ישנם חוקים שאדם פרטי מצווה לשמור אך גורמי הממשל לא תמיד שומרים אותם – פעילות משטרתית היא דוגמא לכך: אדם פרטי לא יכול להגביל את חופש התנועה של אדם אחר, אך יש מצבים בהם המדינה מצווה על כך או שהמשטרה כופה זאת. ז"א לממסד לעיתים יש הסתכלות רחבה יותר וזכותו לעשות דברים שלאדם פרטי אסור. בדומה לכך, קרבן התמיד מבטא את המחויבות הלאומית של עם ישראל לעבודת ה' ולכן גם אם ברמה הפרטית הדבר אסור- ברמה הלאומית הדבר מחויב.

ממד נוסף להסתכלות זאת יכול לבוא לידי ביטוי גם היום: חברה מודרנית לא יכולה להיות סגורה בשבת – הצבא צריך לפעול, ישנם מפעלים בעלי חשיבות לאומית שעצירת פעילותם ליום אחד היא לא אפשרית (במפעלי פלדה למשל כיבוי הכבשן יכול לגרום בעיות בהפעלה חוזרת), החשיבות של הפעילות הלאומית לעיתים עולה על החיובים הפרטיים, ולכן יש מקום לשאלה האם ניתן להקיש מעבודת בית המקדש לעניין שמירת שבת במדינה מודרנית על ידי הצבא או בעלי התפקידים חיוניים? האם לכתחילה יש היתר להם לעבוד בשבת (לא לחלל, מכיוון שחילול מרמז על כך שאסור) בעוד שלאזרח הפשוט האיסור ישמר?  האם לא נוכל להתיר לכתחילה לצבא לפעול, ולא רק בדיעבד ומתוקף פיקוח נפש?

 

 

השבת לאדם, המשכן לעולם

עוד הסבר לקשר שבין שבת והמשכן מביא הרב יעקובסון בספרו 'בינה במקרא' מתייחס להקבלה שבין השבת והמשכן:

..ונראה לנו שכוונת חז"ל לאמור בזה בצורה בלשנית ובנוסחה מספרית [ביחס למדרשים הדנים במקורם של ל"ט אבות מלאכה] כדרכם לעיתים: שהצד השווה שבין שבת ועשיית המשכן הוא- בשניהם נאמר משהו על יצירה, על הצד המשתף את האדם עם בוראו כביכול. השם יתברך ברא ויצר את עולמו יש מאין, וזיכה את האדם בכישרון המיוחד לשנות את הנברא, להשליט על החומר את מחשבתו היוצרת… ובשבת יראה היהודי שהוא מוותר על שלטונו על העולם בזה שהוא מוותר על עשיית מלאכה- הוא שובת יום שלם משלטונו כביכול, כדי להעיד בכך שהוא אינו אלא ממונה, והשליט האמיתי הוא בורא עולם. וזה פשר היות יום השבת זכר למעשה בראשית.

השבת היא כלי שבאמצעותה אנו מראים את שלטון הקב"ה עלינו, בכך שאנו משיבים לו את המלכות בעולמו ואנו חוזרים למעמד נבראים ותו לא. המקדש גם הוא כלי להראות את מלכות ה' עלינו- המקדש מקודש לעבודת ה', וכלל העם היו שותפים בהקדשה זו.

המעשה האנושי של בני ישראל, הבנייה, לא יכול לסתור את הכוונה שהיא עבודת ה' והמלכת ה', ולכן נאסר עליהם חילול השבת בבנייתו. אולם, מרגע שהוקם המשכן, הוא מייצג את קבלת ה' בעצם הפעולות הנעשות בתוכו, וקבלה זו אינה פוסקת לעולם. משום כך הפעולות הנעשות בו והמוכיחות זאת אינן פוסקות לעולם- גם לא בשבת קודש.

העם שובת ממעשיו כדי להראות את מלכות ה', והשבת מייצגת צד מעשי זה – ולכן ונאסרה בה המלאכה. אולם אמונתו של העם והקשר אל בוראו אינה פוסקת, והמשכן מייצג גם את הקשר הזה – ולכן מתקיימת בו המלאכה תמיד.

מתוך כך ניתן להסביר גם כיצד מצווה הקב"ה על ישראל לשבות ואילו במשכן לעבוד בשבת: בשבת אנו חוזרים למעמד של רק ממונים (במובן שאנו לא בעלי הבית), כדברי הרב יעקובסון, ובה אנו מראים שכל כוח היצירה שלנו בעולם נובע ממקור עליון- הוא המרשה לנו ליצור, לעומת זאת הקב"ה הוא השליט ולכן מתוקף זאת הוא יכול לצוות על המשך העבודה במשכן, אך יותר עמוק מכך- למלכותו אין הפסק, אין הגבלה, וזה מה שמייצגת העבודה בשבת במשכן.

 

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

דילוג לתוכן