הקהל את בני ישראל

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.. (שמות, ל"ה)

בתוך ציוויי המשכן באה התורה ומצווה את בני ישראל על שמירת השבת, ציווי שמעורר שאלה לגבי הסיבה למקומו- מהו הקשר שבין המשכן והשבת? תשובה ראשונה שחז"ל הביאו היא בכדי ללמד את בני ישראל שמלאכת המקדש אינה דוחה את השבת. תשובה נוספת שמובאת בחז"ל היא שמתוך המלאכות שנעשו במקדש נלמדו המלאכות שנאסרו בעשייה בשבת. המדרש הגדול מביא תשובה נוספת ואומר:

מתחילת התורה ועד כאן לא נאמרה פרשה בהקהלה, אלא זו, ולמה? אלא לכך אמר הקב"ה למשה: הקהל את בני במצוות השבת, כדי שתהיה שמורה לדורות, לעשות קהילות קהילות ולהיכנס בבתי מדרשות לשמוע דברי תורה ולקדש את שמי הגדול… אמר להם הקב"ה לישראל: אם נקהלין אתם בכל שבת ושבת לבתי כנסיות וקורין בתורה, מעלה אני עליכם כאילו העדתם עלי שאני מלככם… (מדרש הגדול).

בעל המדרש מקיש מהצורה שבה ניתנה המצווה אל משמעותה: ההקהלה שבה ניתנה המצווה לא הייתה רק עניין טכני (שכל העם ישמעו אותה), אלא היה בה ללמד על התוכן והצורה של המצווה שגם היא עתידה להתקיים על ידי הקהלת קהילות בכל שבת ושבת בבתי כנסיות.

אנו רגילים לראות בשבת יום משפחתי- ההתכנסות סביב שולחן השבת כאשר בני הבית פטורים מטרדות העבודה וחיי היום יום, אך בעל המדרש מלמד אותנו דבר נוסף לגבי השבת והממד הלאומי שלה:  בזמן שהמשכן היה קיים, הוא היה מהווה עדות לכך שהקב"ה שורה בישראל, עדות שחטא העגל נסלח ושהוא שורה בתוך בני ישראל. לעומת זאת, רוב ימי קיום עם ישראל חיינו ללא משכן וללא מקדש ובעצם אותה העדות שהקב"ה שורה בתוך עם ישראל ושהאמונה והדרך שלנו נכונה- נעלמה. בא המדרש ומלמד על עדות אחרת שיש לעם ישראל: מעלה אני עליכם כאילו העדתם עלי שאני מלככם… העדות כעת היא דווקא מצד עם ישראל שמוכיח לקב"ה: למרות שחטאנו- אותך לא שכחנו! למרות שהוגלינו, למרות שהעדות מצדך נחרבה, אנחנו מצידנו לא מוכנים לוותר! אותה התכנסות מלמדת שעם ישראל מעיד על מלכות הקב"ה.

מבחינה פסיכולוגית קשה יותר להאמין במשהו אם אין הוכחה לקיומו, כך למשל לפרס על התנהגות טובה לא תהיה משמעות אם הילד לא יקבל אותו ואם לא יהיה לו ברור שהוא קיים. לעומת זאת נעריך הרבה יותר אדם שדבק בעשייתו ובאמונתו גם אם הוא לא מקבל הוכחה לנכונותה. ברוב חיי עם ישראל הוא חי בגלות, הוא חי במציאות שבה הוא נתון לרדיפה של עמים אחרים- הנוצרים בימי הביניים למשל, ראו בעם ישראל עם עד משום שמצבם הנחות וחוסר העצמאות שלהם הוכחה שהקב"ה עזב אותם. קשה לנו לתפוס מציאות כזו כיום כאשר אנו חיים במדינה משלנו, וקשה לנו עוד יותר להבין את הקושי שעמד בפני יהודים לשמור על דתם במציאות בה מצד אחד הוא שומע ולומד שהקב"ה עדיין אתו  ומצד שני הוא לא רואה היכן זה בא לידי ביטוי. קשה לנו לדמיין את הקושי האמוני שבו היה מצוי יהודי בגטו במצב בו רק בגלל דתו ואמונתו הוא נרדף למוות. הדבר היה נכון לא רק ליהודי אשכנז- הסיפור על סוליקה הקדושה[1] (סול חג'ואל) הוא רק דוגמה לניסיונות להעביר יהודים על דתם גם בארצות המזרח ולתוצאה האכזרית כאשר ניסיונות אלו לא צלחו.

לאורך ההיסטוריה של עם ישראל היו לא מעט קדושי עליון שבחייהם ומותם העידו שהקב"ה הוא מלכם, ואם ננסה להבין מה היה נדרש מאותם יהודים לעמוד שבת אחרי שבת בבית הכנסת[2], להצהיר על אמונתם מול הסביבה העוינת, מול גילויי שנאה ואנטישמיות, אזי מצד אחד נוכל להבין עד כמה אמיתיים וכואבים הם דברי המדרש, ומצד שני הדבר יחייב אותנו להעריך ולהודות על מצבנו היום.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

———————————————–

[1] סוֹל "סוליקא" חַג'וּאֵל (1817 – 1834) הייתה גיבורה יהודייה מרוקאית שהתפרסמה לאחר שהוצאה להורג בעריפת ראש בגיל 17, לאחר שהואשמה בהיותה מֻרְתַדּה (מי שעזבה את דת האסלאם), ככל הנראה מבלי שהתאסלמה אי פעם.

[2] אחד האירועים שהציתו את המרד הגדול היה הקרבת יונים מול בין הכנסת בקיסריה – מעשה שהתייחס לאחת המסורות האנטישמיות הקדומות ביותר מול יהודים- מסורת שאמרה כי היהודים היו למעשה צאצאים של מצורעים שגורשו ממצרים (המצורע מביא קורבן יונה).