הופעתו של חכם הלב

הכהן והנביא הם שני הגיבורים המרכזיים של התורה. הנביא הוא איש החזון והבשורה. הוא זה שמביא את דבר האל לעולם, קורא לשינוי בדפוסי החשיבה ובהתנהלות החברתית, מבקר את השלטון ודורש מהפכה. הנביא הוא אופוזיציונר מטבעו. הוא מתנגד למצב הקיים ומבקש לקדם את העולם אל עבר מציאות עתידית ואוטופית. יש בו תעוזה פורצת דרך. אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב, היו מבחינה זו נביאים, וכמובן גם משה. כולם הביאו בשורה חדשה לאנושות וחצבו דרך חדשה בתרבות בני האדם.

הפוך מן הנביא הוא הכהן. הכהן איננו מבקש לחצוב דרך חדשה בעולם אלא לשמר את הקיים. הוא אחראי על הפולחן הסדיר, ומטרתו לתת בסיס קבוע לעולם הרוח המרחף ממעל. שלא כנביא, הרגיל לעמוד מנגד, הכהן קרוב אל העם ומזמין אותו להיות שותף בעשייה. כזה היה אהרן, אשר ניהל את עבודת המשכן. הוא היה אחראי על קדושת המחנה ודאג להמשיך את השראת השכינה בתוכו.

אך מעניין לגלות שדמות אחרת, מאד מרכזית במסורת היהודית, איננה מנויה עם הגיבורים הללו. זוהי דמות החכם. כיום אנו רגילים לזהות את החכם עם הגיבור היהודי; כל אדם נקרא להיות חכם בתורה, מנסחי התורה שבעל פה קרויים חז"ל 'חכמינו זכרונם לברכה', וגם רבים מדברים על גניוס החכמה היהודי שהוציא מספר רב של זוכי פרס נובל. אבל מפתיע לגלות שלא משה ולא אהרן ולא אף אחד משלושת האבות כונה חכם. אפילו השופטים שאותם מינה משה כעוזריו נדרשו להיות "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע", אך לא חכמים.

היכן הוא אפוא החכם?

*

בשני מקומות מרכזיים אנו מוצאים את החכם בתורה. החכם הראשון הוא יוסף. לאחר שהוא פותר את חלום פרעה ומתריע מפני שבע שנות רעב שיבואו לאחר שבע שנות שובע הוא אומר לפרעה:

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השובע… והיה האוכל לפיקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיין בארץ מצרים ולא תכרת הארץ ברעב.

פרעה נפעם מפתרונו של יוסף. הוא קורא "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו", ומחליט למנותו כאחראי על פרוייקט איסוף המזון:

ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך.

החכם השני המופיע בתורה הוא בצלאל, המוזכר בפרשת 'ויקהל':

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אתו רוח אלוהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

כמו יוסף, גם בצלאל היה בעל "רוח אלוהים", והוא ושותפו, אהליאב בן אחיסמך משבט דן, היו בעלי חכמה:

מלא אתם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם… עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות.

מה המשותף לשלושת האישים הללו? מדוע דווקא הם הוכתרו בחכמה?

*

בתורה, להיות חכם אין משמעו להביא רעיונות חדשים לעולם. בשביל זה יש את הנביאים. החכם בתורה הוא האדם שיודע לתרגם רעיון למעשה, להנכיח את רוח האלוהים במציאות המוגבלת.

יוסף פתר את חלומו של פרעה ובכך הודיע מה אלוהים מתכנן לעשות בעולם. אך לזהות את מה שהולך לקרות אינו מספיק כדי לתקן את המצב. הפתרון לחלום איננו בהכרח גם הפתרון לבעיה. לכן יוסף הוסיף לפתרונו גם עצה: למנות אדם שיאגור את המזון בשנות השובע ויחלק אותם בשנות הרעב. לתפקיד הזה היה צריך איש חכם, אשר ידע כיצד לתרגם את המידע למדיניות שתדע להתמודד עם העתיד לבא. פרעה מזהה שיוסף הוא איש מהסוג הזה וממנה אותו על אוצרות המזון של מצרים.

אין זה מקרה, שכאשר יוסף פותר את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים ומודיע מה עתיד לקרות להם, הוא אינו מכונה איש חכם. גם כאשר הוא חולם את חלומותיו הראשונים, ביחס לאחים, הוא אינו קרוי חכם. כי החכמה היא לא לשמוע את המסר המגיע משמיים אלא להבין בכוח אנושי כיצד לתרגם אותו למציאות הריאלית. רק כשיוסף השיא לפרעה את העצה לאגור מזון, הוא ביטא את חכמתו.

גם בצלאל היה איש מהסוג הזה. בצלאל לא יזם את עשיית המשכן וגם לא הגה את צורתו ומידותיו, אבל הוא היה איש שידע כיצד לקחת את המודל התיאורטי של המשכן ולהוריד אותו לפרוייקט בר ביצוע. היה לו את היכולת האמנותית לקחת רעיון ולממש אותו בפועל. זוהי חכמת הלב, שאותה מציין אלוהים.

טעיתי

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה

כי יפלא נדר בערכך

ביקורת – באהבה ובכבוד

*

אבל בסיפור של בצלאל יש יותר מכך. חכמתו לא היתה רק ביצירה אלא גם בהבנה עמוקה של המעבר מן החזון אל המעשה. מדרש ידוע דורש את שמו של בצלאל ומראה כיצד הבין את כוונתו של האל (ברכות נה, ע"א):

א"ר שמואל בן נחמני א"ר יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן, ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון, וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן; כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן, ארון וכלים? אמר לו שמא בצל אל היית וידעת.

משה לא סתם הפך את דברי האלוהים. השקפתו של משה היא מבט נבואי, הצופה לרחוק ומביט אל התכלית. משה הבין שתכלית המשכן היא הארון, שדרכו באה ההתגלות של אלוהים לעולם, ומשום כך ציווה עליו ראשון. דרכו היתה להקדים את העיקר לאמצעי. בצלאל התבונן אחרת על העולם. כאיש חכם, הוא חשב במונחים ארציים וריאליים. הוא הבין שכדי שהעולם יוכל להחזיק את התכלית יש להקדים לה את האמצעים, ולכן עסק קודם לכל במשכן ורק לאחר מכן בכלים.

הראי"ה קוק מסביר שעל שום כך הוא נקרא על שם הצל. אנו זקוקים לצל כשם שאנו זקוקים לאור. אור חזק מידי וישיר מדי יעוור אותנו, והצל נדרש כדי שנוכל לשאת אותו. כך גם הנבואה והחלום על עתיד האוטופי עלולים לשתק אותנו. אנו חיים במציאות מוגבלת, ולרצות כעת את העתיד הרחוק עלול לתסכל אותנו. לכן אנו זקוקים לחכמה שתדע לגזור מהעתיד הרחוק את הצעד הראשון והמיידי שמדבר למציאות חיינו. אכן, צעד זה לא משקף את הטוב השלם שיתגלה בסוף, וממבט שטחי קשה לראות כיצד הוא קשור אליו. אבל כמו צל שמאפשר את האור, כך החכמה הזו מקדמת את הנבואה. לכן נקרא בצלאל על שם הצל, "שעם שניהם יחד יושלם כוח הראות וכללות מראות הנמצאים", בלשונו של הראי"ה. אורו של משה וצילו של בצלאל יצרו יחד את המשכן.

*

והנה המקום השלישי בתורה שבו מופיעה החכמה:

ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה.

קשה ממבט ראשון להבין את הצמדת החכמה ליהושע. הרי יהושע הוא מן הנביאים ולא מן החכמים. הוא ממשיכו של משה. מדוע קשורה אליו דווקא החכמה? מבט אל פרק א' בספר יהושע אולי יסביר זאת.

אנו נמצאים לאחר מות משה, ויהושע הוא המנהיג שנבחר להמשיך את דרכו ולהכניס את עם ישראל לארץ. אלא שיהושע חושש. כיצד ייכנס לנעליו של משה? כיצד ימלא את התפקיד שיועד לגדול הנביאים? אלוהים אומר לו מילות עידוד וחיזוק ומוסר בידיו מפתח להצלחה: הוא יוכל להיות כמו משה, אם ידבק בתורת משה:

רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל.

תפקידו של יהושע היה לא להחליף את משה אלא להמשיך את תורת משה. הוא נדרש לקחת את הרעיונות הגדולים שהעניק משה בתקופת המדבר ולתרגם אותם לדור שנכנס לארץ. לכן הדגישה התורה את חכמתו ולא את נבואתו. יהושע תיפקד כחכם התורה הראשון, בכך שהתמודד עם קיום התורה בהיעדר נותן התורה. כדי לקיימה נכון היה עליו להשתמש ברוח החכמה שבו כדי לתווכה למציאות העכשווית.

*

את המגמות הללו המשיכו חז"ל במפעלם כשהכריזו על תום תקופת הנבואה וקבעו ש"חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב, ע"א). מה הם התכוונו לומר בכך?

ייתכן שבעומק מחשבתם חז"ל הבינו שאין עוד צורך בנבואה בעולם. הרעיונות והחזונות הגדולים כבר ניתנו ונשנו ושולשו בתורה ובספרות הנביאים. אלא שהעולם לא השתנה הרבה בעקבות כך. מוסד הנבואה כשל בלשנות את בני האדם ואת עם ישראל בפרט. הגיעה אפוא העת לעידן אחר ולגישה אחרת; לא של נבואה כי אם של חכמה. במקום להביא רעיונות גדולים, צריך לפתח עולם של הלכה אשר ישנה את המציאות באמצעות תכניות מעשיות.

הרב יונתן זקס מספק דוגמה מאלפת להבדל הגישה שבין הנבואה והחכמה. הנביאים דיברו הרבה על ערך השלום, כפי שלמשל אנו מוצאים בנבואות ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". ישעיהו מהלל את השלום ומבשר אותו. אך שלום שלום ואין שלום, ושלום לא בא לארץ בעקבות הדברים הללו.

במחשבתם המעשית, חכמים נקטו בגישה אחרת. את הדיבורים הנבואיים על השלום הם התמירו לחוקים והלכות. הם הורו לקבור ולפרנס עובדי כוכבים יחד עם בני ישראל מפני דרכי שלום; הם קבעו תקנות שונות מפני תיקון עולם ויישובו. את החזון הרחוק על העתיד לבוא הם הפכו לכללים מעשיים המעצבים את חיי היום יום של האדם. והם הצליחו. "מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש", סיכם זאת הראי"ה קוק, "עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם".

*

אולי משום כך קושרת התורה את חכמתם של בצלאל ואהליאב דווקא אל הלב, "מילא אותם חכמת לב". אם הראש צופה לרחוק, ובכך הוא מסמל את החזון ואת המעוף, ואם הגפיים מסמלות את המעשה המיידי, הלב הוא הקושר ביניהם. חכמת הלב היא שמתרגמת את השאיפות הגבוהות ביותר לשיטת עבודה.

כפי שאמרנו בפתח דברינו, הגיבורים המקראיים המרכזיים אינם כאלה. משה הוא אב הנביאים ואהרן הוא אב הכהנים. הראשון הביא את הנבואה בצורתה הגבוהה ביותר, והאחרון מיסד את עולם הפולחן. הראשון הביא את דבר האל, האחרון ציית לאל.

אך פרשת 'ויקהל' מציגה בפנינו גיבורים שלישיים, החכמים, שאולי פחות זוכים בתורה להכרה, אבל ברבות השנים הם שהפכו לדמויות המרכזיות במסורת ישראל. יוסף החכם, בצלאל ואהליאב חכמי הלב, ויהושע המלא רוח חכמה, הם ששימשו כמתווכים שבין הרעיונות הגדולים למציאות והפכו אותם לאפשריים. ולאלה, כך מסתבר, אנו זקוקים יותר מכל. כולנו חולמים, כולנו שואפים, כולנו רוצים; אך איך מגשימים זאת? לשם כך כל דור זקוק לבצלאל אחד. מנהיג שיחסה בצלם של החולמים, וידע להביא אותנו אל היעד, אל רצון האל מאתנו.

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.