יעקב מחפש משמעות

פרשת ויצא מפגישה אותנו עם יעקב הבורח מאחיו, זהו יעקב שיוצא בחוסר הידיעה לגבי דרכו העתידית- לאן תוליך אותו הדרך? האם ישוב אל בית הוריו והאם יזכה שוב לראותם? התורה מלמדת על חוסר ידיעה זו בנדרו של יעקב:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים: (בראשית, כ"ח, כ')

גם צורת היציאה החפוזה לא עוזרת להשקיט את ליבו של יעקב. יציאתו לכאורה הייתה על מנת למצוא כלה, אך למעשה ברור שיעקב נס על חייו. גם יעקב עצמו מבין שככה לא יוצאים למצוא אישה- ללא הכנה, ללא כסף וללא מלווים, והמדרש רבה שם בפי יעקב עצמו את הדברים:

מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי, אֱלִיעֶזֶר בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא אֶת רִבְקָה מַה כְּתִיב בֵּיהּ (בראשית כ״ד:י׳): וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִים וגו׳, וַאֲנִי לֹא נֶזֶם אֶחָד וְלֹא צָמִיד אֶחָד.

אבי ז"ל היה נוהג להזכיר את הרמז היפה שיש בתחילת הפרשה בראשי התיבות של הפסוק הראשון:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:   ויצא יעקב צדיק, אז ישא עשו קולו בבכי, מיד בא אליפז רשע שהוא בן עשו, ויתן יעקב לו כל חפציו, רק נשאר המקל.

יעקב נרדף גם על ידי אליפז תלמידו, שהיה בנו של עשיו, ובכדי לא לפגוע בכבוד יעקב ועדיין לקיין מצוות אביו- לקח אליפז את כל חפצי יעקב ובכך הפכך אותו לעני- ובגמרא (נדרים, ז:) מובא שהעני הוא אחד מארבע החשובים כמתים. הרב עמאר מביא רעיון מדוע נחשב העני כמת, ונראה שרעיון זה מדויק למצבו של יעקב:

…ולפני שנים רבות כשגרתי בחיפה ת"ו, הייתי מתפלל בליל שבת בביכ"נ בשכונת חליסה, ושם עמנו זקן אחד, מופלג בשנים וביר"ש, והייתי מלווהו אחר התפלה, ובאחת הפעמים, אמר לי למה כתוב "עני חשוב כמת", ודי שיאמר עני כמת. ופירש, דעני שהוא רגיל לפשוט ידו ולבקש די מחסורו, אינו כמת. שכבר רגיל בזה ופשיטת ידו של זה העני היא בעיניו כמו עבודה, ואינו מתבייש בזה כלל וכלל. אבל עני שהוא חשוב, ומתבייש לבקש מאחרים, והוא מצטמק ורע לו, וסובל מחסורו בסתר, הוא חשוב כמת, לזה אמרו עני חשוב, כמת. וש"י.

אם כן, יציאת יעקב מבית הוריו הייתה יציאה חפוזה ועצובה, מלווה בעצבות ובחשש גדול וברור שהליכתו נעשתה בלב כבד ורגלים כבדות.

ממשיכה התורה ומספרת על אירוע המתרחש במהלך דרכו של יעקב:

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (בראשית כ"ח)

יעקב חולם ורואה סולם ובו עולים ויורדים מלאכי ה', ושיאו של החלום מגיע בשלב הבא:

וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כׇּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:  וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזׇבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: (בראשית כ"ח)

יעקב מקבל הבטחה מאת הקב"ה שהוא יזכה לחזור לארץ (יש לשים לב שההבטחה אינה לחזור אל בית אביו אלא אל הארץ), והוא מובטח שהקב"ה יהיה איתו וישמור דרכו. כאשר בבוקר קם יעקב משנתו להמשיך בדרכו מתארת זאת התורה:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם: (בראשית, כ"ט, א)

התיאור בפסוק מעורר קושי שכמעט כל הפרשנים נתנו עליו את דעתם:

א. נשיאת הרגלים מתארת את פעולת ההליכה, אז מדוע התורה כופלת את תיאור הליכת יעקב פעמיים בפסוק? לכאורה היה מספיק לומר: וילך יעקב…

ב. נשיאת רגלים היא מתארת הליכה קלילה, אפילו ריצה (אך לא ריצה של בריחה; אונקלוס מתרגם את נשיאת הרגלים כמתארת את רגליו של יעקב: וּנְטַל יַעֲקֹב רַגְלוֹהִי וַאֲזַל לַאֲרַע בְּנֵי מַדְנְחָא. אך לעומתו התרגום יהונתן מתייחס לדרך בה הלך יעקב,  ומוסיף לתרגום: נטל יעקב בקלילותא ריגלוי), אולם כפי שראינו יעקב לא יצא בשמחה מבית יצחק ורבקה, אם כן- מה השתנה עתה?

מרבית הפרשנים הולכים בדרך המדרש לגבי השינוי שהתחולל ביעקב, ובעצם מסבירים כי נשיאת הרגלים אינה מתארת את מעשה ההליכה הפיזי, אלא את הלך הרוח הנפשי של יעקב– ולכן אין כאן חזרה כפולה, אלא שני תיאורים שונים של יעקב: האחד פיזי והאחד נפשי. הרב בכור שור גם הוא הולך בדרך זו ואומר:

וישא יעקב רגליו – מאחר שהבטיחו הקב״ה, נראה לו כאילו פורח ונושא רגליו, והלך בזריזות.

השינוי שחל ביעקב היה הבטחת הקב"ה, הבטחה זו יצרה אצלו התרוממות רוח, את התחושה שמכיר כל אדם כאשר עולה לו רעיון שנראה בעניו נפלא והוא מרגיש בכל גופו את הרצון לקפוץ ולהוציאו אל הפועל. תחושה זו בוטאה במעשה ההליכה עצמו מבחינה פיזית: והלך בזריזות.

פירוש זה מלמד על הקשר שיש בין הפנימי שבאדם ובין הפיזי שבו: יש מצבים בהם הכיוון הוא מהחוץ פנימה- בעל ספר החינוך אומר: אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ויש מצבים בהם להפך- הממד הפנימי, הרצון או השאיפה מעוררים את האדם עד שפתאום ההר כבר לא כזה גבוה והקושי מתגמד: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו .

במבט עמוק יותר, התורה מלמדת אותנו בפסוק זה על חשיבותה של קביעת המטרה ועל כוחה של ההבטחה:

כאשר הקב"ה מבטיח ליעקב שיהיה איתו הוא מעורר בו את הכוח להתמודד עם המצב הלא קל שהוא נמצא בו, אך יותר מכך- הקב"ה מאשר בכך את ברכת אברהם שניתנה לו מיצחק, ולמעשה נותן לחייו מטרה. מרגע זה חל שינוי ביעקב וההליכה הפיזית נעשית שלב בתהליך גדול הרבה יותר.

האדם באשר הוא צריך מטרות בחיים, מטרות אלו הן למעשה ההבטחה לעתיד טוב יותר והן שנותנות לנו טעם לחיים, והן מאפשרות לאדם להתמודד עם קשיים עצומים. ניטשה סיכם זאת באומרו: מי שיש לו איזה למה, יוכל לשאת כמעט כל איך. הפסיכיאטר ויקטור פרנקל כתב על רשמיו מתקופת השואה את הספר: האדם מחפש משמעות. בספר הוא שם לב לכך שמה שהעלה את היכולת של אדם לשרוד את זוועות מחנות ההשמדה לא היה המצב הפיזי של האדם אלא דווקא הנפשי- אלו שהיו בעלי מטרה ומשמעות לחיים בעתיד הצליחו לשרוד יותר מאלו שאיבדו תקווה, עד כדי כך חשובה המטרה.

שנזכה לשים לעצמנו מטרות נכונות, ושנזכה לכוח להגשים אותן.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.