לפני כעשר שנים יצאנו אשתי ואני לטייל באזור שדה בוקר, וביקשנו להגיע למקום מקסים שנקרא "עין עקב"[1] (מומלץ בחום). ההגעה למעיין כרוכה בהליכה של כמה ק"מ לכל צד, אז החנינו את הרכב בחניון הקרוב והתחלנו בצעידה רגלית. לאחר כשני ק"מ בערך שעט לעברנו ג'יפ גדול, חדש ומרשים. הג'יפ חתך את השטח בקלילות ונעצר לידנו, כאילו מחכה ליצור קשר. הסתכלתי על הנהג ואמרתי לו בהתלהבות: "וואי וואי, ג'יפ כזה זה החלום שלי". הנהג הסתכל עליי ואמר: "הרגליים שלכם – היכולת ללכת ברגל – זה החלום שלי". האירוע הזה טלטל אותנו, הכניס את הכול לפרופורציות הנכונות. את שני הקילומטרים הבאים לכיוון המעיין צעדנו באושר גדול, בדילוגי רגליים ובהודאה לקב"ה על הרכב הישן שלנו שחנה בחניון, אשר בקושי הגיע לשדה בוקר על הכביש. פתאום הגרוטאה שבחניון שווה הרבה יותר מג'יפ שטח יוקרתי. פרופורציות נכונות והסתכלות מפוכחת.
"ושמרתיך"
בפרשתנו, פרשת "ויצא", יוצא יעקב אבינו לדרך עצמאית, הוא בונה את מסלול חייו העצמאי. לארץ אבותיו אשר ממנה הוא יוצא, הוא יחזור רק בעוד עשרים ושתים שנה אחרי תלאות, מסעות וניסיונות. את דרכו מתחיל יעקב כאשר ברשותו מקל בלבד; "כי במקלי עברתי את הירדן הזה" (בראשית לב, יא) יעיד על עצמו בהמשך. עם יציאתו לדרך מגיע יעקב לבית אל, שם הוא ממשיך בדרך אבותיו ומעמיק את הקשר שלו לקב"ה:
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא).
רש"י מסביר לנו שמשמעות המילה "ויפגע" היא להתפלל:
"ויפגע" – ורבותינו פירשו לשון תפילה כמו 'ואל תפגע בי' (ירמיה ז, טז), ולמדנו שתקן תפלת ערבית…" (רש"י, בראשית כח, יא).
התפילה של יעקב ברורה ומובנת מאוד. אין לו כלום מלבד מקל, והוא יוצא לדרך שאין לו מושג מה יקרה לו במהלכה ובסופה. בקשותיו של יעקב מהקב"ה במצב הזה הן בסיסיות ביותר – לחם, בגדים ובריאות:
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱ-לֹהים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי, לֵא-לֹהים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱ-לֹהים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית שם, כ–כב).
המדרש מסביר שהקב"ה ענה ליעקב באופן מיידי על כל בקשותיו – מלבד בקשה אחת:
"'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' – רבותינו אומרים: על הכל השיבו הקב"ה, ועל הפרנסה לא השיבו. 'אם יהיה א-להים עמדי' – 'הנה אנכי עמך'. 'ושמרני בדרך הזה' – 'ושמרתיך בכל אשר תלך'. 'ושבתי בשלום אל בית אבי' – 'והשיבותיך אל האדמה הזאת'. ועל הפרנסה לא השיבו" (בראשית רבה סט).
מדוע לא ענה הקב"ה ליעקב גם על הפרנסה? ומצד שני, גם הבקשה עצמה דורשת הסבר – האם אפשר לקבל מצב שבו אדם מתפלל על "לחם לאכול ובגד ללבוש" וזה מספק אותו?
התשובה הראשונה האפשרית לשאלה זו מובאת במדרש, שמלמד אותנו שהקב"ה רצה לשמור את יעקב קרוב אליו בתפילתו, בבקשתו ובצרכיו, ולכן השאיר בקשה אחת ללא מענה מיידי:
"על הכל השיבו, ועל הפרנסה לא השיבו. ולמה לא השיבו על הפרנסה? אמר הקב"ה: אם אני מבטיחו על הלחם, מה הוא צריך לבקש ממני?" (מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה – בראשית קלג).
אם יבטיח הקב"ה לאדם את כל צרכיו באופן מיידי ויענה על כל דרישותיו מראש, עלול האדם לשכוח מהקב"ה ולהתרחק ממנו, כבר הזהיר אותנו משה רבנו בפרידתו מעם ישראל – " וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ". את זה מבקש הקב"ה למנוע, את ההתרחקות של יעקב ממנו, ועל כן נמנע ממענה מיידי ליעקב. זה יגיע בהמשך הדרך.
כמה זה הרבה?
תשובה אפשרית אחרת היא שכל הבקשות שעליהן ענה הקב"ה באופן מיידי הן בקשות שקיומן או אי קיומן ברור, ולא נתון לפרשנותו של יעקב. מדובר בדברים אובייקטיבים. אם יעקב ישוב לארצו בשלום, שלם בגופו ובנפשו והקב"ה ילווה אותו לאורך הדרך – אזי המשמעות היא שההבטחות של הקב"ה התקיימו.
פרנסה היא סיפור אחר. האם לחם ושמלה הם פרנסה טובה וראויה? האם עשרות גדודים של צאן הם פרנסה ראויה? שמא פרנסה משמעותה רק כסף וזהב? יש אדם שיכול להסתפק בלחם, בשמלה ובמים, ואם יקבל אותם – מבחינתו ההבטחה מולאה; ויש שמבחינתו, בלי דירות לרוב ומיליונים בחשבון הבנק, הפרנסה היא בדוחק. מילוי פרנסתו של האדם תלוי בהסתכלותו שלו ולא של הקב"ה ולכן לא ענה לו הקב"ה על כך, הקב"ה השאיר ליעקב את ההחלטה עם עצמו, האם לדעתו בקשה זו מולאה בסופו של דבר על ידי הקב"ה.
וכי קלה בעיניך?
השיחה הבאה מובאת במדרש בראשית רבה, והיא מעידה עד כמה סוגיית הפרנסה תלויה בנקודת ההסתכלות של האדם, בציפיות שלו, במקום שממנו הוא מגיע וביכולתו להסתכל בצורה מפוכחת ואובייקטיבית על המציאות. מדובר בדו-שיח בין עקילס הגר[2] לבין רבי אליעזר[3]. עקילס יצא ממשפחה עשירה ואמידה ברומא, ולאחר גיורו הוא עבר לארץ יהודה שבה המצב הכלכלי היה אחר לגמרי. כך מובא במדרש:
"'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש' – עקילס הגר נכנס אצל רבי אליעזר, אמר לו: הרי כל שבחו של גר שנאמר: 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה' (דברים י, יח)? כמה טווסין אית (=יש) לי, כמה פוסייני אית לי, אפילו על עבדי לא משגיחין. אמר לו: וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן? שנאמר: 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש', ובא זה והושיטו לו בקנה!" (בראשית רבה ע).
עקילס הגר בא לרבי אליעזר ואומר לו: הייתכן שזה מה שמבטיח הקב"ה לגר? לחם ושמלה? הרי לי יש עבדים שאני אפילו לא משגיח עליהם! רבי אליעזר נוזף בו ואומר לו באופן החד ביותר: הקב"ה מבטיח לגר מה שלא הבטיח ליעקב אבינו. אתה, עקילס, שבאת מרומי העשירה המשופעת בלחם ושמלה והרבה הרבה יותר מזה, לא יכול להבין בכלל מה המשמעות של לחם ושמלה. זה רחוק ממך שנות אור. האם אתה באמת סבור שלחם לאכול ובגד ללבוש הם דבר מובן מאליו?
לא אחסר
תשובה אפשרית נוספת לכך שהקב"ה לא ענה ליעקב באופן מיידי על הפרנסה, היא שפרנסתו של אדם, עומקה ורוחבה, תלויה בהשתדלותו של האדם. כך מובא במדרש תהילים:
"'ה' רועי לא אחסר' – זהו שאמר הכתוב: 'כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידך' (דברים ב, ז). ר' יעקב אומר: יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר: בכל מעשה ידך – אם עשה אדם הרי הוא מתברך, ואם לאו אינו מתברך" (מדרש תהלים (בובר) מזמור כג).
יעקב אכן השתדל מאוד ועבד באופן שהוא לא אנושי. במשך עשרים שנה לא ישן לא ביום ולא בלילה, כפי שהוא מעיד לקראת סוף הפרשה בפני לבן:
"זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ… גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹקי אָבִי אֱלֹקי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי–כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים–וַיּוֹכַח אָמֶש" (בראשית לא, לח–מב).
יעקב עשה כל מה שנדרש ממנו, אבל גם יעקב זוכר ואומר באופן ברור שלולא הקב"ה כל ההשתדלות הייתה לשווא: "לוּלֵי אֱלֹקי אָבִי אֱלֹקי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי–כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי".
להתפכח ולא להשתגע
נקודת ההסתכלות שלנו על החיים היא דבר קריטי. מה שנראה כג'יפ נוצץ וחלום רחוק יכול להיראות לאחרים כמציאות עגומה. לחם ושמלה שנראים לתושבי יהודה כעושר גדול, יכולים להיראות לאחרים כעוני ומחסור.
גם היום, הצורך להבטיח מה קורה מחר הוא מנת חלקם של לא מעט אנשים בעולמנו, אי אפשר להתעלם מזה – גם אם זה לא מובן לנו ואין אנו חשופים למציאויות מסוג זה, הן בהחלט קיימות. פרופורציות נכונות והסתכלות מפוכחת על החיים הם מחויבי המציאות – אחרת, אפשר להשתגע כפי שלבן השתגע כאשר יעקב בחר לשוב לארצו. ללבן לא שינה כלל שכספו וצאנו פרצו לרוב בגלל יעקב בתקופה זו והוא הפך לעשיר גדול בזכות ברכתו של יעקב, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שגם יעקב פרץ בשש השנים האחרונות אצלו. פרופורציות, נקודת הסתכלות.
לא, שום דבר לא מובן מאליו. שום דבר לא קל בעינינו ועל הכול אנחנו אומרים תודה לקב"ה. אף אחד לא חייב לנו שום דבר ועל כל מה שיש לנו נכיר תודה לבורא עולם. בלי השוואות, בלי להסתכל. כן בהשתדלות גדולה וכן בשאיפות להתקדם.
ההבנה שאנחנו חייבים לעשות השתדלות היא הבנה קריטית ויסודית (שדרך אגב, לא מופנמת מספיק בכל חוגי החברה). ועם זאת, כל השתדלות חייבת להיות כרוכה ומשולבת בתפילה לקב"ה שיסייע, שיעזור, שיתמוך, שיוביל ושיאפשר לנו להתקיים ולהתקדם.
שנזכה.
—————————————–
[1] עין עקב הוא שמם של שני מעיינות הבוקעים על ערוץ נחל עקב שברמת עבדת בנגב התיכון, דרום-מזרח מהיישוב הקהילתי מדרשת בן-גוריון וסמוך לנחל צין ולעין עבדת. ההגעה אליו כרוכה בהליכה של כמה ק"מ מהכניסה לשמורה, אך שווה כל דקת הליכה.
[2] עקילס הגר – חי במאה הראשונה לספירה, נולד למשפחה אמידה ברומא ובחר להפוך לגר צדק לפני מרד בר כוכבא. דור שלישי לתנאים, רבו היה רבי עקיבא. בני דורו היו רבי יהושע ורבי אליעזר. עקילס חיבר את "תרגום עקילס" על התורה.
[3] רבי אליעזר בן הורקנוס – מכונה גם "רבי אליעזר הגדול", מגדולי התנאים בדור השני. חי בתקופת חורבן בית שני ולאחר מכן. היה מבכירי התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".