ואנכי לא ידעתי

 לא להחמיץ את הרגע

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו נדרשים לתפוס את הרגע, אבל מסיבה זו או אחרת לא מצליחים. לרוב, הרגעים האלו לא חוזרים, מתפספסים לכל החיים מבלי יכולת לייצר את אותן הנסיבות שוב. מצד שני, יש רגעים שגם אם לא הגעת אליהם מוכן, וגם אם לא התכוננת לחוויה מסוימת, המקום עושה את שלו והחוויה עוברת במלוא עוצמתה לחדרי ליבך ונשמתך. על המצב הראשון אפשר לספר הרבה סיפורים, ושכל אחד יחשוב על העולם שלו, על ניסיונו האישי ועל אלו מקרים הוא פספס. אני מבקש לשתף אתכם בסיפור דווקא על מקרה מהסוג השני.

לפני כשלוש שנים הלכנו רינת אשתי ואני לסיור בעיר דוד, עם קבוצת אנשים. לקחו אותנו לראות את חשיפת המדרגות העולות ממעיין השילוח לבית המקדש. מדובר בממצא מדהים: מדרגות ענקיות (ברוחב של כ-7 מטרים) שלמות, יפות ויציבות מתקופת בית המקדש, כאילו המתינו שיגלו אותן – על המדרגות האלו עלו בני ישראל, אבותינו, לבית המקדש. ליד הכניסה לחפירה שבה נמצאו המדרגות היה שולחן כיבוד קטן לכבוד האורחים. אני, כהרגלי, פניתי היישר לשולחן ולכיבוד, ודחיתי את המפגש עם המקום לאחר כך. רינת, לעומת זאת, נכנסה וקלטה בשנייה את עוצמת המדרגות. רק מהמראה ומהעוצמה היא הסתחררה וכמעט התעלפה. למי שישאל אותה מה קרה שם, היא תגיד שהיא פשוט ראתה את העולים לרגל ניצבים על המדרגות. המקום גרם לה, ללא כל הכנה מצידה, לחוויה עוצמתית ולמפגש עם המציאות בבת אחת ובעוצמה גדולה.

אני לא רוצה להגיד לכם איך הרגשתי עם עצמי. אני – פניתי לכיבוד, ורינת התעלפה מעוצמת המקום והרגע. אבל זה כבר עניין אחר…

ואנכי לא ידעתי?

בפרשת "ויצא" יוצא יעקב אבינו במצוות הוריו לחרן, לקחת אישה ממשפחתה של רבקה. יעקב כבר בן שבעים ושבע, ומאחוריו ארבע עשרה שנים בבית המדרש של עבר, והנה הוא מתחיל את יציאתו מארץ ישראל לחרן. בדרכו, הוא חונה בבית אל וחולם שם את חלומו הידוע:

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ… וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱ-לֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, י–יז).

יעקב אבינו מגיע לבית אל, ישן במקום, חולם את חלומו ואז מתעורר ואומר "ואנוכי לא ידעתי", "מה נורא המקום הזה". מה קרה? פתאום הוא מגלה שזה מקום בו מתגלה הקב"ה? מה הסיפור?

בפשט הדבר, רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר שיעקב אכן לא ידע שזהו מקום קדוש, ואמר במפורש: "'ואנכי לא ידעתי' – שֶׁאִם יָדַעְתִּי, לֹא יָשַׁנְתִּי בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כָּזֶה".

הייתכן שיעקב אבינו לא ידע שמדובר במקום קדוש? שאלה זו מתחזקת לאור האמור במסכת סנהדרין, שם כתוב שיעקב כבר הגיע לחרן, אלא שאז נזכר שעבר דרך בית אל ולא התפלל במקום שבו התפללו אבותיו, והחליט לחזור:   

"ו'יצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה', וכתיב: 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש'. כי מטא לחרן (כשהגיע לחרן) אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו? בעי למיהדר (=ביקש לחזור). כיון דהרהר בדעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא (=כיון שהרהר בדעתו לחזור, קפצה לו הדרך). מיד, 'ויפגע במקום'" (סנהדרין צה, ע"ב).

בעל הכתב והקבלה (רבי יעקב צבי מקלנבורג, 1785-1865, גרמניה) מסביר ששאלתו של יעקב על המקום לא נבעה מכך שהוא לא ידע שהמקום אכן קדוש, אלא שלמרות קדושת המקום, יעקב היה בטוח (מתוך ענוותנותו) שהוא לא ראוי לקבל נבואה במקום הזה:

"אחר שמצד ענותנותו היה קטן בעיניו להחזיק עצמו אינו ראוי לנבואה, לכן גמר בדעתו שמצד עצמו לא זכה לכך רק מצד קדושת המקום, ויגזור ויאמר "מה נורא המקום הזה', ר"ל המקום הזה מצד קדושתו מוכנת להופיע בו אור הנבואה אף למי שאינם ראויים אליו כל כך" (הכתב והקבלה, בראשית כח, יז).

היה ברור ליעקב שהמקום קדוש וראוי לנבואה, אבל הוא היה קטן בעיני עצמו ולא החזיק את עצמו כראוי לנבואה. החידוש שגילה היה שגם אלו שאינם ראויים לנבואה מסוגלים לקבל נבואה במקום הזה ולכן זהו מקום קדוש. איזו ענווה! יעקב אבינו, לא ייאמן.

בעל הכתב והקבלה בעצם הולך בדרך שסלל לפניו רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה):

"'אכן יש ה' במקום הזה' – אין ספק שזה המקום מוכן לנבואה מאחר שראיתי בו מראה כזאת בלתי שאתכוין לנבואה, כי אמנם ישתנו תכונות משמשי העצם השכלי המתנבא כפי השתנות הארץ והאויר, כאמרם אוירה של ארץ ישראל מחכים. 'ואנכי לא ידעתי' – שאלו ידעתי הייתי מכין עצמי לנבואה ולא כן עשיתי" (ספורנו, בראשית כח, יז).

אכן, לא ידעתי.

אילו המלך היה כאן…

לעומת זאת, יש מפרשים שהולכים בדרך אחרת. אותם פרשנים מדברים על הפספוס הגדול של יעקב את הרגע שבו הוא נמצא, רגע מיוחד שבו היה יכול להשיג הרבה יותר מאשר נבואה בחלום. הנצי"ב (1816-1893, פולין) מביא משל מדהים אשר מסביר את הסיטואציה לאשורה:

"'אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי' – כמצטער על שישן באותו מקום שהיה שם התגלות שכינה, וטוב היה יותר להרבות באותה שעה שם בתפלה ובקשה בהקיץ… אין זה כי אם בית אלקים מקום מסוגל לתפלה כבית אלקים על כן אפשר גם עתה להתפלל ולעשות מה שעליו. והרי זה דומה לאחד שהוליכוהו ע״י המלוכה למקום מאסר ולא ידע כלל איה אפוא הוא יושב. וחושב בלבו אילו היה המלך מזדמן לכאן היה מתפלל לפניו ומסדר טענותיו אבל עתה למי ידבר ויצעק. ואח״כ אירע שהיה ישן ובעמדו הודיעוהו שעבר פה המלך. והיה מצטער הרבה ע״ז שישן בשעה שהיה מסוגל לקוות ישועה ורחמים. ואח״כ התחונן דעתו עליו והתבונן שהמקום מאוים על העומדים שם לשמור כנהוג והבין מזה כי כאן המלך מצוי. ע״כ צעק וביקש עד שישמע המלך. כך היה יעקב ביציאתו לחו״ל מקום שממה מענייני קדושה. כמה לבו ובשרו לאל חי. והנה הזדמן שעת הכושר לראות עוזו וכבודו בחלום והרי ישן באותה שעה וכפל צערו עד שהתבונן שהמקום מאוים ומקודש גם עתה ועשה מה שעשה" (העמק דבר, בראשית כח, יז).

יעקב היה יכול לפגוש את המלך פנים מול פנים, כפי שכמהה נפשו, כפי שכל כך רצה. אבל הוא פספס את הרגע ונפל לשינה. עם קומו הבין את גודל השעה, את קדושת המקום, את רגע הנבואה, את היותו של הקב"ה ממש כאן ואת הצורך להגיע אליו בכל מחיר.

גם אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר (1696-1743, מרוקו וארץ ישראל), מפרש שהיה יכול יעקב לזכות לנבואה בהקיץ ולא בחלום, אילו רק היה מכין את עצמו לרגע הזה:

"ואומרו יש ה' פירוש שם הוא מקום שבו ה' מצוי תמיד יותר מכל המקומות, ואשר לזה רצה ה' לדבר אתו שם מדי עוברו שמה, ואמר ואנכי לא ידעתי קודם טעם הדבר כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה כי הנבואה צריכה הכנה כידוע. ואפשר אם היה מכין עצמו היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו, ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר" (אור החיים, בראשית כח, יז).

נקודת פספוס הרגע מובאת גם בדברים שבהם פתחנו, במסכת סנהדרין. על פי דברים אלו יעקב עבר בבית אל, ביקר שם והמשיך הלאה לחרן מבלי לשים לב למקום. רק כאשר הגיע לחרן הוא שאל את עצמו: היתכן שעברתי במקום שבו התפללו אבותיי ולא התפללתי?

נסיים בדבריו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל (1933-2015, ארה"ב וישראל), מחשובי הרבנים בדורנו, אשר לוקח את כל זה לחיי היום-יום של כל אחד ואחת מאיתנו:

"עלינו להבחין בין רמות שונות של ידיעה: ידיעה יכולה להיות רק ברמה החיצונית והשטחית – האדם יודע ומכיר את המצב הנראה על פני השטח בלבד. לעומת זאת, ישנה ידיעה החודרת בכל חדרי הלב, הממלאת את כל הווייתו ואישיותו של האדם… גם לגבי האמונה בה', עלינו להרגיש שהאמונה איננה רק ידיעה שטחית, אלא היא אמורה למלא את כל לבנו, נפשנו ואישיותנו… כך גם מובנים דבריו של יעקב, לאחר שהקיץ משנתו – הוא אמנם ידע כבר לפני כן שזהו מקום מיוחד וקדוש, אך הייתה זו ידיעה ברמה שטחית וחיצונית בלבד. לאחר שהגיע לחרן, כאב ליעקב שלבו לא היה מספיק פתוח להתעלות, להתרגשות ולהתלהבות מההזדמנות הרוחנית שנקרתה לפניו. הוא הרגיש תחושת החמצה ופספוס רוחניים ועל כן החליט לאזור כוח ולחזור חזרה לארץ… עלינו לעמוד מול השאלה הנוקבת ולא להתחמק ממנה – האם אין אנו מפספסים את אותה חווית הקדושה האמורה ללוות את החיים בארץ? האם אין אנו נשארים רק ברובד השטחי של ידיעת הקדושה? האם גם אנו בבחינת "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי"? (שיחות הרב, מישיבת הר עציון – לקוח מאתר האינטרנט של הישיבה).

שנזכה לא לפספס את הרגע. שנזכה לפעול ולא לפספס רגעים משמעותיים, לנצל כל הזדמנות להשיג את ההשגות הגבוהות ביותר שרק ניתן, ולהשפיע את ההשפעה החזקה ביותר על המציאות שבה אנו חיים. שנזכה להיות ראויים לכך שהמקום ישפיע עלינו, שארץ ישראל הקדושה תשפיע על חדרי ליבנו ותמלא את הווייתנו.