ואבנה גם אנכי ממנה

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה: (בראשית, ל', א – ג)

נעיין בדברי הכלי יקר על הפסוקים:

התחת אלהים אנכי – לפי שרחל אמרה היה לך להתפלל עלי, ויעקב השיב לה וכי בעבור זה אמרת הבה לי בנים, משמע על כל פנים [1], וכי בטוח אני שיקבל ה׳ תפלתי כי אולי יגרום החטא שיסכך ה׳ בענן לו מעבור תפלה, כי כל מי שנתקבלה תפלתו דומה כאילו עומד תחת אלהים ממש ואין שום דבר חוצץ בינו לבין אלהים, אבל בזמן שאין תפלתו נשמעת דומה כאלו יש מסך מבדיל וחוצץ בינו לבין אלהים, כמ״ש (איכה ג, מד) סכות בענן לך מעבור תפלה [2], וענן זה הוא החומר האפל אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, כמ״ש (ישעיהו נ״ט:ב׳) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם [3], ולכך אמר אשר מנע ממך פרי בטן כי מאחר שמנע ממך ולא ממני א״כ ודאי יודע ה׳ שיש בך איזו עוון אשר גרם למנוע ממך פרי בטן, ואותו עוון יסכך בלי ספק מעבור תפלה [4]. מיד נתנה רחל אל לבה לפשפש במעשיה איזו עוון גרם לה ולא מצאה כ״א מדת הקנאה שהיתה בה, שנאמר ותקנא רחל באחותה וחשבה שעוון זה גרם לה שלא הועילה תפלת יעקב [5], ע״כ נתנה אל לבה לשוב בתשובה להטות אל קצה האחרון בדבר שחטאה בו [6], והוא שמתחלה נתקנאה אפילו באחותה ואח״כ לא נתקנאה אפילו בשפחתה [7], ע״כ אמרה שבזכות שאכניס צרתי לביתי ואבנה גם אנכי ממנה [8].

[1] נשאלת השאלה מדוע היה ליעקב לכעוס על רצון כל כך טבעי והגיוני של רחל? כבר בעלי המדרש זיהו את הבעיה בתגובת יעקב: ״וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ״ זֶה יַעֲקֹב, וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ עוֹנִין אֶת הַמְעִיקוֹת? חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִין לַעֲמֹד לִפְנֵי בְּנָהּ (ילקוט שמעוני). לכן מסביר הרב את כעסו של יעקב כתגובה לצורת הבקשה של רחל: : לפי שרחל אמרה: היה לך להתפלל עלי, ויעקב השיב לה וכי בעבור זה אמרת: הבה לי בנים, משמע על כל פנים! יעקב טוען כנגד המילים הבה לי בנים שמשמעותן היא: תתחייב להביא לי בנים, אולם לו אין את היכולת להתחייב שיצליח. ולכן הוא אומר:  

[2] וכי בטוח אני שיקבל ה׳ תפלתי ליעקב אין את היכולת להבטיח שתפילתו תתקבל, כי אולי יגרום החטא שיסכך ה׳ בענן לו מעבור תפלה, כי כל מי שנתקבלה תפלתו דומה כאילו עומד תחת אלהים ממש … לאדם יש את היכולת והרצון להתפלל ולבקש, אולם ישנם מצבים שבהם חוסם הקב"ה את תפילתו מלהגיע. כאשר תפילת האדם מתקבלת דומה הוא לאדם שמדבר עם חברו פנים אל פנים, אך לעומת זאת אבל בזמן שאין תפלתו נשמעת דומה כאלו יש מסך מבדיל וחוצץ בינו לבין אלהים, כמ״ש (איכה ג, מד) סכות בענן לך מעבור תפלה – כאשר התפילה לא מתקבלת משמע שישנה חסימה, מסך בין האדם ותפילתו ובין הקב"ה:

[3] וענן זה הוא החומר האפל אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, כמ״ש (ישעיהו נ״ט:ב׳) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם– הפסוק באיכה אותו מביא הרב מדבר על כך שבני ישראל ניסו לחזור בתשובה אך הקב"ה עצר עצמו מלשמוע: סכות בענן לך מעבור תפלה, הקב"ה הוא שסך בענן ומסך זה מונע מהתפילה לעבור, אך הרב ממשיך ואומר וענן זה הוא החומר האפל אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע הענן הזה הוא הגורם האנושי- יצר הרע, רצון או הלך נפש, שגורם לאדם לחטט. למעשה מעביר הרב את הענן מלהיות תגובה לחטא ומתייחס אליו כגורם לחטא. לענן אין ממשום פיזית- הוא קיים אך אי אפשר לגעת בו ולעומת זאת התוצר שלו מורגש בכל מקום אליו הוא מגיע- הגשם, כך גם התכונה השלילית: אי אפשר לגעת בה אך התוצר שלה, החטא, מורגש בכל מקום אליו הוא מגיע. 

 למעשה יוצא מכך שהרב מטיל על האדם עצמו את האחריות לקבל התפילה כי שערי התפילה תמיד פתוחים! מה שמכריע האם התפילה תתקבל או לא הוא האדם- אם הוא במחשבתו וייצרו נקי אז תתקבל תפילתו. ולכן הוא ממשיך לגבי רחל ואומר:

[4] ולכך אמר אשר מנע ממך פרי בטן כי מאחר שמנע ממך ולא ממני א״כ ודאי יודע ה׳ שיש בך איזו עוון אשר גרם למנוע ממך פרי בטן, ואותו עוון יסכך בלי ספק מעבור תפלה – יעקב מטיל את האחריות על רחל, אם יש לה עוון אזי התפילה לא תתקבל. רחל עצמה בגדלות נפש עושה מעשה:

[5] מיד נתנה רחל אל לבה לפשפש במעשיה איזו עוון גרם לה ולא מצאה כ״א מדת הקנאה שהיתה בה, שנאמר ותקנא רחל באחותה וחשבה שעוון זה גרם לה שלא הועילה תפלת יעקב – רחל בודקת את מעשיה ומעלה כי העוון שיכול היה לגרום לחוסר קבלת התפילה הוא הקנאה בלאה, ואם כן מה התקנה לכך?

[6] ע״כ נתנה אל לבה לשוב בתשובה להטות אל קצה האחרון בדבר שחטאה בו – רחל, בכדי לתקן את מידת הקנאה עושה תשובה עושה מעשה הפוך למה שטעתה בו, וכך מסביר הרמב"ם בשמונה פרקים: וּכְמוֹ שֶׁהַגּוּף, כַּאֲשֶׁר יֵצֵא מִשִּׁוּוּיוֹ, נִרְאֶה אֶל אֵיזֶה צַד נָטָה וְיָצָא, וְנַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ בְּהֶפְכּוֹ, עַד שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַשִּׁוּוּי; וּכְשֶׁיִּשְׁתַּוֶּה, נְסַלֵּק יָדֵינוּ מֵאוֹתוֹ הַהֵפֶך, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת לוֹ מַה שֶּׁיַּשְׁאִירֵהוּ עַל שִׁוּוּיוֹ – כֵּן נַעֲשֶׂה בַּמִּדּוֹת בְּשָׁוֶה.. וכך גם עושה רחל:

[7] והוא שמתחלה נתקנאה אפילו באחותה ואח״כ לא נתקנאה אפילו בשפחתה – רחל מחליטה לתת ליעקב את שפחתה ובעצם מביאה את עצמה למצב הפוך משהייתה בו: אם מתחילה היא קנאה אפילו באחותה (שאין הטבע לקנא בקרובים), על ידי מעשיה הגיע למצב בו לא קנאה אפילו בשפחתה- שלא רק שהיא רחוקה ממנה מבחינה משפחתית, אלא שגם יש ביניהן פער מעמדי (וזכור כיצד נקלתה שרה בעיני הגר לאחר שהאחרונה ילדה לאברהם). 

[8] ע״כ אמרה שבזכות שאכניס צרתי לביתי ואבנה גם אנכי ממנה- בתרבויות המזרח הקדום המנהג היה שאשה עקרה נותנת את שפחתה לבעלה להולדת ילדים, ובחלק מהתרבויות ילדים אלו היו אף נחשבים כילדיה של הגבירה. גם הפרשנים הסבירו בדרך זו ולמשל כותב הבכור שור: אולי אבנה: כי אגדל את בניה ויקראו על שמי, או הרד"צ הופמן שכותב:  ואבנה גם־אנכי: כמו שמתרגם אונקלוס ״ואנא אירבי״, כלומר אני אחנך ילדיה ואראה בהם את בני.

לעומת גישה זאת, מדברי בעל הכלי יקר עולה שהבנייה  היא לא דרך ילדי השפחה, אלא שבזכות תיקון המידה והסרת המעכב בפני התפילה תיפקד רחל עצמה בזרע (ממנה כוונתו מהמעשה ולא מהשפחה עצמה).