הפעם אודה את ה'

שתי סבתות היו לי. סבתא אסתר ז"ל הגיעה ממרוקו וסבתא תמר ז"ל הגיעה מתימן. על אף המקומות השונים שמהן הן הגיעו, אם תשאלו אותי עכשיו מה הכי אפיין אותן, מה היה טבוע בהן, מה תפס אותי במפגש איתן – התשובה תהיה זהה. ההודאה לקב"ה בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב. לא משנה מה היה המצב בבית, המצב הבריאותי או הכלכלי, המצב הלאומי או כל מצב שתרצו – בפיהן הייתה אמירה אחת בלבד: תודה לקב"ה. לא אמירה מהפה לחוץ, אלא משהו פנימי ועמוק ממש. הכרת תודה גדולה וענקית במובן הכי מלא שלה. גם בביקור האחרון שלי אצל סבתא תמר, כמה ימים לפני הסתלקותה מן העולם, כשהייתה חלשה מאוד, נותרה התשובה השגורה בפיה אבל בעיקר טבועה בלבבה – "ברוך ה'". הודאה פשוטה, פנימית ועוצמתית.

במרוצת החיים, התרגלתי במקרה הטוב להודות לה' רק על ניסים גלויים (לפי הבנתי הצנועה), דברים שנראים לי באמת חריגים ויוצאי דופן. לא זוכר את עצמי עוצר לרגע להודות לקב"ה על החיים הפשוטים, על הנשימות הרגילות ועל הדברים שנראים כל כך טריוויאליים. התפוח נפל הרחק הרחק מהעץ.

בפרשת "ויצא" נקבע יסוד נצחי וגדול בעם ישראל, יסוד שעל שמו כולנו קרואים והוא טבוע בנו, הוא חלק מה-DNA שלנו, הוא חלק מהפוטנציאל הגלום בנו. אמנם, במרוצת האתגרים, המשימות והמכשולים הוא נשכח לפעמים – ועל האתגר הזה אני מבקש לעמוד. אני מדבר, כמובן, על יסוד ההודאה.

עד שבאה לאה

יעקב התחתן עם לאה ועם רחל ועם שתי השפחות שלהן. הראשונה ללדת הייתה לאה, שהביאה ארבעה ילדים לעולם ואז עצרה מלדת. משהו חשוב מאוד מתרחש לאחר הלידה הרביעית:

"וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן…. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה' עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת" (בראשית כט, לא–לה).

למה רק בילד הרביעי בוחרת לאה להודות לה'? השאלה הזאת מתחזקת כאשר אנו קוראים את דברי הגמרא המגלים שעד להודאה זו של לאה, לא היה אדם שהודה לקב"ה מאז בריאת העולם:

 "אמר ר"י משום רבי שמעון בר יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר "הפעם אודה את ה'" (ברכות ז, ע"ב).

הייתכן שאף אדם לא הודה לקב"ה לפני לאה? מה עם כל הקורבנות של נח ביציאתו מן התיבה, וקורבנותיהם של האבות במקרים שונים שנזכרו בפרשות הקודמות? מה כה מיוחד בהודאתה של לאה, שהפך אותה לראשונה בתורה שמיוחסת לה הודאה? ואם היא "אימא" של ההודאה, מדוע מייד לאחר הודאה זו היא נעצרת מלדת?

להודות על הטבע הפשוט

המדרש, שמשמש בסיס לדבריו של רש"י (1040-1105, צרפת) ומפרשים אחרים, מסביר מדוע לאה הודתה לקב"ה דווקא לאחר הלידה של הילד הרביעי:

"לָמָּה לֹא אָמְרָה בִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וּבְכֻלָּם הוֹדָיָה אֶלָּא בִיהוּדָה… וְכָךְ אָמְרָה לֵאָה, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים עֲתִידִין לַעֲמֹד מִיַּעֲקֹב, וַהֲרֵי אָנוּ אַרְבַּע נָשִׁים, אָנוּ רְאוּיוֹת לֵילֵד שְׁלֹשָה לְכָל אַחַת וְאֶחָת. שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּלַדְתִּי כְבָר, חֶלְקִי הֵן. עַכְשָׁו כְּשֶׁהוֹסִיף לִי בֵּן רְבִיעִי עַל חֶלְקִי, בְּוַדַּאי הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'. לְפִיכָךְ קִנְּאָה רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ" (תנחומא, ויצא ט, ד).

לאה, ברוח הקודש שלה, מבינה שמיעקב עתידים לצאת שנים עשר שבטי ישראל. מבחינתה הדבר הטבעי הוא שכל אישה אמורה ללדת שלושה ילדים, ועל כן שלושת הילדים הראשונים מתקבלים אצלה באופן מובן וברור. רק כאשר נולד לה הילד הרביעי, הרי שקיבלה יותר ממה שמגיע לה. לכן, דווקא עכשיו היא בוחרת להודות לה', ולקרוא את שם הילד על שם הודאה זו, יהודה.

הרב אברהם שמואל בנימין סופר,[1] ה"כתב סופר" (1815-1871, סלובקיה), מסביר מה הביא את החכמים לשבח את לאה על הודאה זו:

"'ותאמר הפעם אודה את ה" – בש"ס 'לא היה אדם שהודה לה' עד שבאה לאה'. והוא תמוה, וכי האבות לא הודו לה' על הניסים שעשה להם, הלא הקריבו קרבנות ושיבחו לה'? ואומר מעתה, בוודאי אברהם ויצחק הודו ושבחו לה' כמפורש, אבל להם נעשו נסים שלא בטבע, ואין חידוש כל כך שמצאו עצמם מחוייבים להודות ולשבח ולזבוח לפני ה' זבחי תודה, אבל בלאה מצינו שנתנה תודה לה' בהיוולד לה בן, הגם שכן בטבע וכמה נשים מולידות כמה בנים, מכל מקום לא תלתה במקרה וטבע, והיא הייתה הראשונה שמצינו בה הודאה כזו ושבחוה חכמים" (כתב סופר, בראשית כט, לה).

לאה היא הראשונה שמודה לקב"ה על דרך החיים הרגילה, על דרך החיים הפשוטה. לאה היא הראשונה שלא זקוקה לניסים והצלות וגילוי אלוקי כדי להודות לה', היא מודה על החיים הפשוטים. היא מבינה שלידה, גם אם היא דרך הטבע וגם אם כל הנשים סביבה יולדות, היא לא דבר מובן מאליו – מספיק להסתכל על אחותה. לאה מבינה שגם על הדרכים הנהוגות בעולם, שנראות לנו כל כך טבעיות, כל כך ברורות ומובנות, דווקא עליהן אנו צריכים להודות לקב"ה. זה החידוש הגדול של לאה ועל זה שיבחו אותה חכמים, עד כדי כך שהם מייחסים את ההודאה הראשונה ללאה.

באוגוסט 2020 חליתי בנגיף הקורונה.[2] בפעם הראשונה בחיי הבנתי את המשמעות העמוקה של הודאה על כל נשימה ונשימה כפשוטו. זה לא אומר שעשיתי את זה אחרי שיצאתי מהמחלה, אבל לפחות הבנתי את המשמעות וההרגשה הזאת מדי פעם חוזרת. במרוצת הזמן והמשימות, אנחנו שוכחים לפעמים עד כמה אנחנו צריכים להודות על הדברים הכי פשוטים שבעולם הזה, שעצם זה שהם מתפקדים ופועלים זה בגדר נס. הנה מגיעה לאה אימנו ומלמדת אותנו יסוד חשוב זה.

עמד זרעה בהודיה

אבל לאה לא מסתפקת בזה, היא רוצה שההודאה תושרש לדורות בזרעה לנצח נצחים. משום כך היא קוראת לבן שלה "יהודה". כך, בכל פעם שאימא לאה תקרא לבנה יהודה – היא תודה לקב"ה, בכל יום ובכל שעה. כפי שממשיך ומסביר בעל "הכתב סופר":

"כי לאה אמרה בעצמה מאחר שכבר נולדו לה ד' בנים וכי די אם אודה את ה' רק פעם אחת הלא ראוי להודות לה' תמיד תהילתו בפי שלא לשכוח חסדי ה' המרובים, ותמיד יהיה לנגד עיני גמולות וטובות של הקב"ה. ע"כ קראה שמו יהודה כדי שיהיה לה למזכרת אהבה ותודה לה' ב"ה. וזה שאמרה הפעם אודה את ה' בלשון בחמיה, וכי רק פעם אחת אודה את ה', הלא לא די בזה בפעם אחת רק תמיד תהילתו בפי ע"כ קראה שמו יהודה" (שם).

הדרישה של לאה להודאה נצחית אכן השתרשה בזרעה. ההודאה הכנה והאמיתית על הדברים הטבעיים והפשוטים הועברה ב- DNA המיוחד של זרעה, עד כדי כך שהיום כולנו קרויים על שם הודאה זו:

"לֵאָה תָּפְשָׂה בְּהוֹדָיָה, עָמְדָה זַרְעָהּ בְּהוֹדָיָה אַחֲרֶיהָ. הִיא אָמְרָה, הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'. יְהוּדָהּ בְּנָהּ אַחֲרֶיהָ, 'יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ'. דָּוִד, 'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב'. דָּנִיֵּאל, מְצַלֵּא וּמוֹדֵא" (תנחומא, ויצא ו, ג).

רק עכשיו אני מבין איך לשתי סבתות אשר מגיעות משני עולמות שונים, המגיעות מארצות אחרות ומתרבויות שונות, יש דבר אחד משותף בעוצמה אדירה – הודאה לה'. זו המשמעות של DNA משותף.

אם כך, למה עצרה לאה מלדת? נראה מהכתוב כאילו היא נענשה על הודאתה, מדוע?

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מסביר שהיא נעצרה מלדת לא כדי להעניש אותה, אלא משום שבחרה להפסיק לבקש מהקב"ה:

"הפעם אודה את ה' – כטעם הפעם הזאת אחר שיש לי ארבעה בנים אודה השם כי לא אחמוד להיות לי עוד. כאומר אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי. על כן עמדה מלדת" (אבן עזרא, בראשית כט, לה).

בכל בוקר, כשאנחנו פותחים את העיניים, אנחנו אומרים לקב"ה: "מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים, שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ". הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, ארץ ישראל) מסביר את החשיבות בהודאה זו:

"מודה – ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בביטוי 'ההודאה'. הכרת התודה לאלהי עולם, אדון כל המעשים, המחיה חיים בטובו, היא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה… והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם". (עולת ראיה, "מודה").

שנזכה לדעת להכיר בכל הטוב שהקב"ה נותן לנו בחיינו הפשוטים, ולזכות לקצת ממידת ההודאה של אימותינו , החל מלאה ועד לסבתות של כל אחד ואחת מאיתנו.

——————————–

[1] הרב אברהם שמואל בנימין סופר – נולד בשנת 1815 באימפריה האוסטרית ונפטר בשנת 1871. בנו של הגאון "החת"ם סופר". רבה של פרשבורג, נודע בכיניו "הכתב סופר" על שם חיבוריו.

[2] נגיף הקורונה – נגיף המכונה covid-19, נגיף הפוגע בעיקר במערכת הנשימה של הגוף ומחליש את יכולת ההגנה של הגוף. קרוי "קורונה" מהמילה כתר בלטינית. הנגיף התפרץ בסין ומשם לעולם כולו. למדינת ישראל הגיע בינואר 2020 ונכון לכתיבת שורות אלו, העולם כולו, ומדינת ישראל בפרט, מתמודדים עם השלכותיו המורכבות.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

מודעה
דילוג לתוכן