על תורת חיים ותורת הכתב

מתי ניתנה התורה? אם נשאל אדם ממוצע את השאלה הזו, מן הסתם הוא יענה שהתורה ניתנה בחג השבועות או בהר סיני. אך פסוקים מפורשים בפרשת וילך מלמדים שלא כך היה. במעמד הר סיני ניתנו עשרת הדברות ועוד מצוות, אבל התורה בכללותה ניתנה בסוף שנת הארבעים למסע במדבר, בימיו האחרונים של משה:

ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכוהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל. ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם.

האמת שקשה לחשוב אחרת. אין להאמין שבמעמד הר סיני קיבל משה את ספר במדבר, בו קראנו על חטא המרגלים ועונשם של ישראל, על דרישת בנות צלפחד לקבל ירושה, או על חטאו של משה עצמו והעונש הכבד שקיבל. אי אפשר להתעלם מהשינויים בעלילה שהתרחשו לאורך שנות המסע במדבר וששינו את אופי הכניסה לארץ. לכן לא יכול היה משה לתת את התורה אלא בסוף שנת הארבעים, לאחר תום עלילות חייו. רק כעת הוא יכול לכתוב את התורה בספר ולתת אותה לעם ישראל.

אבל בכל זאת יש כאן כמה גורמים מפתיעים. איננו מוצאים שאלוהים ציווה את משה לכתוב את התורה ולמסור אותה לעם ישראל. בהמשך אלוהים יצווה אותו לכתוב את "השירה הזאת", היא שירת האזינו, וללמדה את בני ישראל. אך לגבי כתיבת התורה לא היה כל ציווי. הניגוד הניכר בפסוקים בין שירת האזינו לתורה מעלה את הרושם שאת כתיבת התורה עשה משה על דעת עצמו.

והנה עוד גורם מפתיע. בניגוד למסורת המספרת על שלושה עשר ספרים שחילק משה לשבטים, בפסוקים כאן לא מוזכר אלא ספר תורה אחד, שמשה כותב ומוסר לכוהנים לבדם, כדי שישמרו עליו, ובו יקראו פעם בשבע שנים במעמד הקהל. מלבדם, אין מי שאמור להחזיק בתורה או לקרוא בה. ראיה לכך נמצא בספר מלכים, בו נקרא כיצד במהלך שיפוץ בית המקדש נמצא ספר תורה בהיכל והוא הובא אל יאשיהו המלך, שלא הכירו. בעקבות הקריאה בו חולל יאשיהו את הרפורמה המפורסמת שלו, בה ביער את כל העבודה הזרה מממלכת יהודה. הנה הראיה שלא היה לעם ישראל ספר תורה.

עוד ראיה לכך שכתיבת ספר התורה לא היתה אירוע מתוכנן היא העובדה שלספר תורה לא ניתן מקום בארון הברית. בארון שניצב בקודש הקודשים היו רק לוחות הברית, ועל פי חז"ל גם שברי הלוחות הראשונים. והיכן נשמר ספר התורה? כך מצווה משה את הכהנים בהמשך פרשת 'וילך':

ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה' לאמר. לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם והיה שם בך לעד.

בניגוד לספרי התורה המונחים כיום בתוך ארון הקודש בבית הכנסת, ספר התורה שכתב משה הונח לצד הארון, על מדף חיצוני. הדבר מעיד על כך שנתינת התורה כספר לא תוכננה מלכתחילה אלא היתה תוספת מאוחרת, בדומה לצנצנת המן ומטהו של אהרן שהונחו בקודש הקודשים לצד הארון כדי להוות עדות לקורות את בני ישראל במדבר. ומדוע החליט משה לכתוב את התורה על ספר? כנראה שהדבר קשור לחששו של משה מן העתיד לבא. הוא חשש שעם ישראל יסטה ממורשתו ועל כן לא הסתפק במינוי יהושע כממשיכו וחיזוקו אלא דאג לכתוב את תורתו על הספר, כדי שלעם ישראל תהיה עדות כתובה לגבי דרכו. פעם בשבע שנים יעמוד המנהיג ויזכיר לעם את הדרך שמשה הורה לו.

הבנה זו משנה לחלוטין את האופן בו נתפסת התורה כיום. בתודעה הרווחת, התורה שבכתב נתפסת כעיקר ואילו התורה שבעל פה נתפסת כתרגום שלה לחיים המעשיים. אך מסתבר שההפך שהוא הנכון. במקורה, תורת משה לא היתה אמורה להיכתב. היא היתה תורה שבעל פה, במובן העמוק של המושג: לא כטקסט שמשננים אותו (זאת היתה שירת האזינו) אלא כ'תורת חיים', כמסורות ומנהגים שמקיימים בפועל. משה הפך תורת חיים זו לתורה בספר, כדי שיקראו בו במעמד מיוחד, אחת לשבע שנים, כאקט של חידוש הברית עם אלוהים. אך את התורה ביסודה עם ישראל היה צריך לחיות, לא ללמוד.

במלים אחרות, התורה שבכתב היא גילום של התורה שבעל פה ולא להפך. התורה שבכתב לא ירדה מן השמים ועל גביה נמסרה התורה שבעל פה שתפרש אותה, אלא התורה מלכתחילה ניתנה בעל פה, כדרך חיים וכצורת משפט, ובתקופות מסוימות נכתבה לצרכים נקודתיים. השופטים קיבלו מן הסתם לידיהם קונטרסים בענייני משפט, המלחמות נכתבו בספרים המיועדים לכך, והברית נכתבה בספר הברית, המוזכר בספר שמות. ללא יוזמתו של משה, לא היה אמור להיות ספר שמאגד את כל העניינים הללו בטקסט קבוע אחד.

רק בתקופות מאוחרות, כנראה לאחר חורבן המקדש, הפך ספר התורה הכתוב לפנים המייצגות של הברית עם האלוהים. תהליך זה החל בימי עזרא אשר הפך את הקריאה בספר התורה לחוויה של התגלות, והמשיך בתקופת בית שני, אז פחת מעמדו של המקדש ובמקומו צמח בית הכנסת כמקום הפולחן. מלעמוד לצד הארון הוכנס ספר התורה אל פנים ארון הקודש, והוא הופץ בכל ישראל. עניין זה מסביר מדוע לא קיימת במשנה מסכת העוסקת בדיני ספר תורה אלא הלכותיו פזורות בתלמוד הבבלי במסכת מנחות. כנראה שלא היו מסורות בעניינו, והעיסוק ההלכתי בו התחיל להתפתח רק מאוחר יותר, מתקופת התלמוד ואילך.

מה הדבר מלמד? שתורת ישראל ביסודה איננה ספר וגם לא טקסטים אלא אורח חיים ותודעת חיים. לכן למסורת ולמנהגים המתקיימים בפועל מעמד עליון על פני הלכות הכתובות בספר. הלכה היא לא טקסט חתום אלה הצורה שבה עם ישראל הנאמן לברית עם אלוהים מתהלך.

אמת, בתהליך ארוך שנים הפכה תורת ישראל מצורת חיים לטקסט לימודי. תחנות מרכזיות בתהליך הזה היתה צמיחת ההלכה בשלהי בית שני (כפי שתיאר משה הלברטל), תקופת יבנה בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי, עריכת המשנה וכתיבתה, חיבור משנה תורה לרמב"ם ושולחן ערוך לר' יוסף קארו וצמיחת האורתודוקסיה בעידן המודרני. לשיאו הגיע תהליך זה לאחר השואה, אשר חיסלה קהילות יהודיות שלמות ובכללן מסורות חיות, והפכה בכך את ההלכה לדבר הנלמד מן הספר, כפי שתיאר זאת בהרחבה פרופ' חיים סולובייצ'יק. ואמנם, לא נדיר היום למצוא תלמידי ישיבה השבים הביתה ומורים להוריהם לבטל או לשנות את מנהגים מקובלים, רק כי כך למדו בספרי הלכה.

אך הדבר ביסודו לא נכון. היצמדות לספר היא אילוץ שנובע מאירוע משברי, כמו חורבן המקדש, גלות ישראל או השואה. כתיבת התורה על ידי משה היא מענה לפטירתו ועזיבתו את העם, ושירת האזינו נכתבה רק כמענה לבשורה הקשה שעם ישראל יפר בעתיד את הברית עם אלוהים. בתקופת משבר, בזמני שכחה, יש צורך בטקסט הכתוב כעד. אבל בתקופות של שגרה לא הטקסט אמור להכתיב את החיים אלא רק לשקף אותם. ההלכה, מסורת ישראל, מתפתחת בחיים הריאליים ומבטאת את הליכותיו של העם החי בברית עם אלוהים. היא לא חקוקה באותיות מתות אלא חיה במנהגים, במנגינות וביחסים הקהילתיים. היא נמסרת ולא מתועדת.

אין משמעות הדבר שאין חשיבות לטקסטים. טקסטים הם עוגן להתלות בו, "עד" בלשונה של פרשת 'וילך'; אבל לצידם תמיד נצטרך לשמור מרחב גדול לדינמיות, השתנות והתפתחות, המאפיינות את שטף החיים האישיים והציבוריים. זהו תפקידם הגדול של חכמי התורה – לא לעסוק בכתיבה מפורטת של ההלכה החיה אלא לתרגם את מה שכתוב לחיים הריאליים. לקחת אותיות מתות ולהפוך אותן לעולם ערכי ורוחני עשיר וחי. זוהי התורה – לא תורה שבכתב, לא תורה שבעל פה, אלא תורת חיים.