לחזור לנקודה הוודאית

בקורס הקצינים שעברנו לפני שנים רבות, היה כלל ברור מאוד בניווטים: אם אתה מרגיש שאתה "מתברבר" בשטח, שאיבדת את הכיוון או את הדרך – תחזור כמה שיותר מהר לנקודה שאתה יודע בוודאות את מיקומה על המפה. אחרי שתגיע לנקודה שבה אתה בטוח, תתחיל שוב את הדרך ליעד. אל תהיה עקשן, אל תהיה קשה עורף, אחרת רק תאבד את דרכך ותסתבך יותר ויותר. הכלל הזה נכון לא רק לניווטים; הוא נכון גם לתרגילים מפרכים במתמטיקה, לדיונים במשרד שהולכים בהם לאיבוד, לניהול משברים ארוכים ובכלל לחיים.

פרשת וילך נאמרת ביומו האחרון של משה. משה רבנו, אחרי הנהגה של העם המורכב ביותר בעולם במשך ארבעים שנה, יודע היטב מול מי הוא עומד, ומה התכונות של עם ישראל שילוו אותו גם לעתיד לבוא:

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הַלְוִיִּם, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ, מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-ה' אֱלֹקֵיכֶם; וְהָיָה-שָׁם בְּךָ, לְעֵד. כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-ה', וְאַף, כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי… (דברים לא, כה-כט)

משה מעיד בבני ישראל שבין תכונותיהם, הם ממרים וקשיי עורף. כתרופת מנע לכך, הוא מצווה לקחת את ספר התורה ולשים אותו לצד ארון ה', במטרה שפעולה זו תסייע להתמודד ואולי להציל את העם ממשברים בהמשך. מה המשמעות של המרי וקשיות העורף של עם ישראל? האם זה בהכרח רע? ואיך הציווי של משה נותן מענה לזה?

קשיות העורף מצילה את עם ישראל

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מבחין בין מרי ובין קשיות עורף:

"את מריך" –  הוא הנעשה בכוונה שלא כדעת המצוה (=הקב"ה). "ואת ערפך הקשה" – הוא חטא הבא מחמת הטבע. שקשה להתהלך נגד הטבע וההרגל שמונח בדעת האדם…. ומשה רבינו הזהירם בשביל זה להטות את הלב לאהבה ודבקות". 

מרי משמעותו לפעול בכוונה נגד ציווים של הקב"ה, מתוך הבנה ברורה שהמעשים מנוגדים לציווי. עם זאת, אף שמעשים אלה נעשים בכוונה, אלו חטאים נקודתיים. קשיות עורף היא מצב שבו החטא נעשה כבר מתוך הרגל וטבע של האדם. האדם רגיל כל כך בדרך החטא, הדברים טבועים בו כל כך, עד שהם נעשים כבר באופן "טבעי". זה כבר מצב שמורכב הרבה יותר לצאת ממנו.

המלבי"ם (1809-1879, אוקראינה) מסביר באופן נפלא שמרי וקשיות עורף הם שני כוחות מנוגדים הטבועים בכל אדם, בכל חברה ובכלל עם ישראל. כוח אחד מושך למרוד בקב"ה ולא לקיים את המצוות היסודיות ביותר, וכוח אחר גורם לנו, למרות מעשינו הרעים, להישאר עדיין במסגרת היהדות:

"כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה" – אומר הנה ישראל עזים באומות כמו שאמרו חז"ל וזה להם מעלה וחסרון, מעלה שעל ידי כך האיש הישראלי נקל לו למסור את נפשו על מוקד האש ולא ימיר דתו בדת אחרת, אבל חסרון גם כן כשאין הדור זכאי והמינות מתרבה, הנה להמיר דתם אין רוצים אבל רוצים כ"כ לפרוק עול, רוצה להיות יהודי ואעפ"כ יהיה מותר לו לחלל שבתות בפרהסיא ולאכול נבלות וטרפות ולעבור על כל התורה, ואיך יהיה זה, הנה הם לוקחים דרך זה לעצמם, לעשות באורים זרים בתורה ולאמר שהמצות נתנו לפי העת והמקום וכדומה, וזה שכתוב כי מצד מריך תרצו לחטוא, ומצד ערפך הקשה תרצו להשאר בדת יהודית.

כוח "המרי" יחפש כל דרך אפשרית לפרוץ את הגבולות ולעשות נגד הקב"ה. לבחור דרך עצמאית שאינה דרך התורה, כולל פרשנות וביאורים זרים ואולי אפילו שינוי הכתוב בה, הכל כדי לפעול בדרך של מרי. מדובר בכוח חזק מאוד, ומי כמונו מבינים את זה בדור שלנו. מצד שני, למרות כל זה, קשיות העורף המתבטאת ברצון להישאר "יהודי" תגרום לאדם שלא לצאת מהמסגרת הכללית של "היהדות". מדהים עד כמה פירוש זה רלוונטי, אף שנכתב לפני שתי מאות.

הרלב"ג, רבי לוי בן גרשום (1288-1344, צרפת), מסביר את המושג של "קשיות עורף" כיתרון עצום של בני ישראל. יש לאומה הזאת קושי עצום להפנות את העורף כלפי הקב"ה, ולכן הקב"ה המשיך להאמין ולקיים את עם ישראל גם ברגעי משבר גדולים. כך הוא כותב בפירושו על חטא העגל:  

"כי עם קשה עֹרף הוא וסלחת לעוֹננו ולחטאתנו ונחלתנו" – קיבלתי בפירוש זה הפסוק מהרב אדוני זקני ר׳ לוי הכהן, כי משה אמר כי מפני שהעם הזה הוא קשה להפוך עורף אל מה שנשקע בו…. כי הם קשי עורף ולא יסורו מזאת האמונה האמיתית כשיסתבכו בה סיבוך מורגש. והוא נאות מאד לפי הלשון והענין". (שמות לד, ט)

בכל אדם, חברה ואומה קיימים כוחות מנוגדים – מצד אחד רצון למרוד, לפרוץ גבולות, לבחון את סבלנותו של הקב"ה. הכוח הזה קיים, והדרך להתמודד איתו היא הכוח הנגדי שמשאיר אותנו במסגרת ומחבר אותנו לקב"ה ויהי מה. בכוחנו לבחור אם קשיות העורף תהיה יתרון עצום שלנו שישמר אותנו, יחזיק אותנו ויבטיח את קיומנו לדורי דורות, או שמא יהיה חלילה חסרון שיגרום לנו לשקוע בטבע האנושי הרע, עד כדי הליכה נגד הקב"ה בדרך "הטבעית" כפי שהבאנו בפירוש הראשון.

ספר תורה בקודש הקודשים

איך הציווי של משה, לכתוב את התורה ולהניח אותה לצד ארון ה', נותן מענה וכוחות לבני ישראל להתמודד עם המציאות והכוחות המנוגדים הטמונים בהם?  

בגמרא מובא ויכוח היכן היה מונח ספר התורה שציווה משה לכתוב ולהניח בצד ארון ה' – האם בתוך ארון ה' עצמו, עם הלוחות השניים ושברי הלוחות הראשונים, או בצידו. כך או כך, ספר התורה הזה היה מונח בתוך קודש הקודשים, מקום שאליו אף אחד לא יכול להיכנס אלא הכהן הגדול פעם אחת בשנה לדקות מעטות. רבי עובדיה ספורנו (1468-1550, איטליה) מסביר מדוע:

ועוד שידעתי שתעזבו את תורת הא-ל יתברך ושבשביל זה הוצרכתי לשים ספר תורה אחר במקום שלא ייכנס שם אדם זולתי כהן גדול אחת בשנה, ויעוד זה הספר שכל מה שימצא כתוב בספר התורה שימצאו ביד צדיקי הדור הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני בלי תוספת וחסרון ובזה לא יולד ספק עליהם.

 הספורנו אומר לנו: כשאתם הולכים לאיבוד, כשאתם תועים בדרך בעבודת ה', כשיש קושי ואתם צריכים חיזוק – תחזרו למקור, לשורשים, לנקודה הוודאית ביותר. תתחברו מחדש, תלמדו מה כתוב ותמשיכו משם. משה מצווה לשמור את ספר התורה "המקורי" במקום שאי אפשר להיכנס אליו, שיישאר בלי תוספת ובלי חסרון, בתור מקור טהור ונקי. ספר זה ישמש את בני ישראל למנוע ספקות בזמנים של "התברברות" רוחנית, הן ברמה הלאומית והן ברמה הפרטית. שובו למקור, תבחנו מה נאמר למשה מסיני, ומשם תצאו לדרך חדשה עם כוחות מחוזקים.

רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש (1902-1994, אוקראינה וארה"ב), מסביר דבר נפלא ומתוק בנוגע למיקומו של ספר התורה בקודש הקודשים – מקום שהוא בבחינת מעל הטבע:

 "אלא שספר-התורה מבטא את תכליתו האמתית של קודש הקודשים. המטרה אינה שבקודש הקודשים עצמו יאיר אור אלוקי שלמעלה מגדרי הזמן והמקום. התכלית היא שאור זה יאיר גם מחוץ לקודש הקודשים, ואף מחוץ להר הבית, עד שגם אומות העולם יכירו באור האלוקי. וזה ייעודו של ספר-התורה שכתב משה – להיות בבחינת דרגת הביניים להעברת האור האלוקי שלמעלה מגדרי הזמן והמקום אל מציאות העולם שמחוץ למקדש. זו גם התכלית של ראש-השנה: לא די בכך שבראש-השנה עצמו עומדים יהודים בתחושת התבטלות גמורה לקב"ה. המטרה היא, שתחושה זו תאיר גם בכל ימות השנה, שגם כשיהודים חיים חיי יום-יום ועובדים את ה' מתוך טעם ודעת, תאיר בהם תחושת קבלת-העול שלמעלה מטעם ודעת". (שולחן שבת, וילך)

ספר התורה של משה רבנו בקודש הקודשים בא להגיד לעם ישראל – תזכרו את התכלית. התכלית היא שהאור האלוקי של קודש הקודשים ישפיע על המציאות הגשמית של כל אחד ואחת מכם כל יום. המטרה היא לחבר את המציאות לקודש הקודשים ולהאיר את העולם. החסמים שיכולים למנוע זאת הם מרי וקשיות עורף, וכדי להתגבר עליהם צריך לבחור בכוח הטוב שטמון בקשיות העורף, ולדבוק בקב"ה ובתורתו. אז נוכל גם ליישם את התכלית של חיבור תורת הקלף שנכתבה במציאות הגשמית עם האור האלוקי של קודש הקודשים.