לבוא עם העם או להביא את העם?

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כׇל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: (דברים, ל"א, ז')

וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ: (דברים, ל"א, כ"ג)

בפרשת וילך נמשכת הפרידה של משה מעם ישראל, וכחלק ממנה מצווה משה על מספר דברים שצריכים ללוות את העם לאחר מותו, כשהדבר הראשון הוא מינוי הנהגה חדשה והגדרת תפקידה לעתיד. המעניין הוא כי מינוי זה מתבצע פעמיים בפרשה: פעם ראשונה על ידי משה ופעם שנייה על ידי הקב"ה (בחלקה השני של הפרשה הקב"ה הוא הדובר).

ההבדל העיקרי בין שני המינויים הללו הוא צורת הניסוח של סיבת המינוי: כאשר משה ממנה הוא אומר- כי אתה תבוא את העם…   וכאשר בהמשך הקב"ה ממנה הוא אומר – כי אתה תביא את בני ישראל…

המדרש בילקוט שמעוני שם לב להבדל זה והוא מסביר כי הבדל זה נעוץ בצורה ההנהגה השונה שכל אחד מהם מצווה את יהושע:

כְּתִיב ״כִּי אַתָּה תָבוֹא״ וּכְתִיב (להלן פסוק כג) ״כִּי אַתָּה תָּבִיא״, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ זְקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר עִמְּךָ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ טֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קָדְקֳדָן דַּבָּר אֶחָד לְדוֹר וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִים לְדוֹר..

כאשר משה מצווה- הוא מצווה על הנהגה משותפת של יהושע עם זקני ישראל, ואילו הקב"ה מצווה על הנהגה יחידה של יהושע. ועולה מהדברים שישנה התייחסות לשתי צורות הנהגה שונות: משה מדבר על הנהגה משוטפת בין שכבות הבכירות של העם : הזקנים ויהושע מתפקדים כגוף אחד שווה ערך המנהיגים יחד את העם. לעומת זאת הקב"ה מצווה על מנהיג יחיד וחזק- או כדברי המדרש: טול מקל והכה על קודקודן!

וכמובן שעולה השאלה מדוע יש הבדל כזה בין ציווי משה לציוויו של הקב"ה?

על מנת להבין זאת, הפרשנים מתייחסים לשאלה היכן נאמרו הדברים? כאשר משה מדבר הוא מדבר מול כלל העם ולכן יש צורך לתת לעם תחושה של שיתוף בהנהגה בכדי לעזור ליהושע להצליח בתפקידו, אך כאשר הקב"ה מדבר איתו, דיבור זה נעשה במעמד פרטי ושם אין צורך בהתחשבות בכבוד הזקנים אלא בהבהרה שבסופו של דבר תפקיד ההנהגה הוא באחריותו של יהושע לבדו, וכך מסביר הרד"צ הופמן:

…הדבר מובן בפשטות, שבפסוק זה, שמשה רבינו דבר אל יהושע לעיני כל ישראל, רמז לו על שיתוף הזקנים בהנהגת העם, אבל להלן (פסוק כ״ג) שמדובר אל יהושע שלא בנוכחות הזקנים, מוזהר יהושע, בתור שר צבא אחראי, שעליו לשים אל לבו את אחריותו ועליו להשתמש לפעמים אף באמצעים חמורים כדי להשיג את המשמעת הדרושה. על כן נאמר שם: ״כי אתה תביא״.

 ננסה לראות עוד שלוש דרכים להסביר את ההבדל בין דברי הקב"ה למשה:

ייעוד ומטרה:

אפשר לזהות שני מרכיבים הקיימים בתפקיד ההנהגה ושאליהם מתייחסים דברי הקב"ה ודברי משה: מרכיב אחד היא המטרה ומרכיב שני היא הדרך.  כאשר הקב"ה מצווה את יהושע הוא מצווה מתוך ההסתכלות על הייעוד והמטרה שאליה מכוון המנהיג, וישנו רק אחד הקובע את המטרה של העם. את הטון בקביעת הייעוד נותן הקב"ה דרך יהושע, ולכן גם סיום הציווי הוא אומר: ואנוכי אהיה עימך. יהושע יהיה הפה האנושי של רצון הקב"ה בעם ישראל, כפי שמשה היה, ודבר הקב"ה הוא אחד. לעומת זאת כאשר משה מדבר הוא מתייחס לדרך – משה שהנהיג את העם ארבעים שנה ומכיר את הקשיים שבהנהגה יודע לומר ליהושע שלבד הוא לא יוכל לעשות הרבה, הוא צריך לאחד את העם ואת זה יוכל לעשות רק על ידי רתימת ההנהגה למשימה זו יחד איתו, ולכן הוא גם מסיים בציווי המעשי: ואתה תנחילנה אותם, רק אם תצליח לאחד את כולם ללכת איתך אז תצליח להנחיל את הארץ.

עבר מול עתיד:

אפשרות שנייה להסבר הדברים היא שהם מתייחסים לעבר מול העתיד: משה רבינו מסתכל אחורה על המציאות שבה הוא הנהיג ולקשיים שאיתם הוא היה צריך להתמודד, והוא מבין שעל מנת למנוע מיהושע את אותם הקשיים יהושע צריך ליצר שיתוף בהנהגה– כאשר המנהיגים שיובילו את העם יהיו 'הנציגים' שלו, כאשר הזקנים של כל שבט ושבט ילכו איתו יד ביד, אז תהיה היכולת לאחד את העם ולשמור על קו אחיד. הדבר גם יוביל לכך שהמחויבות של העם תהיה גדולה יותר כי ההנהגה באה מתוכם. בנוסף לכך, גם ברמה המעשית היכולת למנוע חטא תהיה טובה יותר כי כאשר ראשי השבטים מאוחדים עם יהושע אז פיזית ההנהגה תהיה קרובה יותר לעם וכך יוכלו לשים לב לתחושות ולמעשים של בני ישראל.

לעומת זאת דברי הקב"ה באים מתוך ראייה לעתיד- עם ישראל נכנס לתקופה מיוחדת וקשה של לחימה וכיבוש הארץ. במצב כזה לא צריך חבורה של שרים שיתווכחו על הקרדיט ועל הדרך לפעול, אלא יש צורך בגנרל אחד שידע להוביל ולדחוף את כולם בכיוון הנכון. התקופה העתידית תהיה מלווה בקשיים (מצב מלחמה לעולם יעורר פחד וחוסר רגיעה), ומשום כך יש חשש שבני ישראל יטו לחזור אחורה למקום בו הרגישו נוח- ממש כשם שעשו אבותיהם במדבר. בנוסף לכל שבט גם יכול להיות אינטרס אחר (לכל אחד מיועדת נחלה אחרת) ואז עלולות להיווצר מחלוקות, ומשום כך עדיף מנהיג אחד שיודע לאן צריך ללכת והוא זה שמוביל – מנהיג אחד לדור ולא שני מנהיגים..

שני שלבים בעתיד העם:

הסבר שלישי לשינוי הנוסחים הוא שבעצם גם משה וגם הקב"ה מסתכלים לעתיד, אך מתייחסים לשתי תקופות בתהליך הכניסה לארץ:

התקופה הראשונה היא תקופת הכיבוש–  בתקופה זו בני ישראל עדיין לא מאוחדים דיים, עדיין יהיו אינטרסים שבטיים, תהליך הכיבוש הוא ארוך ומסוכן ותהיה לחימה על כל אזור ואזור, ולכן במצב זה נדרש מנהיג אחד חזק שיוביל את תהליך הכיבוש. משום כך בפסוק כג' הקב"ה מדבר על בני ישראל: כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ…  – והדגש הוא על בני ישראל ולא על עם ישראל!        לעומת זאת, התקופה השנייה היא התקופה שלאחר הכיבוש, תקופה שהעם התאחד, יש מדינה אחת והעם יושב על אדמתו– כעת יש צורך לשתף את העם בשלטון ובהנהגה. רק כאשר יש ביטוי לכל החלקים והמרכיבים של העם ולכל אחד יש אפשרות לבטא את דעתו – רק אז אפשר לשמור על אחדות.  על המצב הזה משה מדבר ולכן כאשר הוא מדבר אל יהושע הוא אומר כי אתה תבוא את העם… – העם ולא בני ישראל. נראה שמשה תופס שתהליך יצירת העם הושלם עם הכניסה לארץ, ולכן המינוי של יהושע הוא לעם ישראל, אבל הקב"ה הרואה למרחוק יודע שזה עדיין לא המצב, ולכן הוא ממנה מנהיג לבני ישראל בכדי שישלים את המשימה שהתחיל משה ויאחד את בני ישראל לעם אחד.  

יוצא מהדברים כי דברי הקב"ה ומשה לא מבטאים תפיסות הפוכות בהנהגה, אלא מבטאות שתי הסתכלויות או שני שלבים בתהליך אחד ארוך שתכליתו להביא את עם ישראל לשבת על אדמתו בצורה השלמה והטובה ביותר.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן