לא לפחד כלל

"הפחד משתק". כמה פעמים שמענו את המונח הזה, וכמה פעמים הרגשנו את המשמעות שלו בחיי היום-יום. אני יכול להעיד על עצמי שיותר מפעם אחת רציתי וחשקתי לעשות מהלך משמעותי, אם זה במסגרת תהליכים בעבודה ובתפקידים הציבוריים ואם זה במסגרות אחרות, והפחד ניצח אותי. לפחות במקרה אחד, היה אדם אחר שעשה במקביל אליי את התהליך שביקשתי לעשות, והתבוננתי בו. הוא נכנס אליו בלי פחד, למרות האתגר הגדול שניצב בדרכו, ובסוף הדרך המטרה הושגה. שמחתי בשבילו, התבאסתי על עצמי. 

הדרך להתמודד עם הפחד היא גם הדרך לצלוח משברים משמעותיים, ולנצח מהלכים מורכבים וגדולים. השאלה שנותרה פתוחה היא: איך עושים את זה? איך מתמודדים עם התופעה הטבעית כל כך שנקראת "פחד"?

בפרשת וילך אומר משה רבנו לעם ישראל, ביום הסתלקותו מהעולם: "בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא" (דברים לא, ב). ביומו האחרון, משה אינו מתעסק עם עצמו, עם הירושה והמורשת שלו, עם מקום קבורתו ואופן זכרונו, אלא רק בדבר אחד – בהנחת תשתית נצחית לעם ישראל. את סדר יומו האחרון, מיטיב לתאר הרב שמעון כהן שליט"א, ראש מוסדות "מוריה" ורב שכונה י"א בבאר שבע: 

משה רבנו נמצא כעת ביומו האחרון, טבעי היה שיעסוק בשאלות פרטיות… אבל לא זה מה שמעסיק אותו, הוא עסוק בתיקונים שנדרשים אצל העם… מי שמתבונן כאן בפסוקים לא יכול שלא להתפעל מסדר היום העשיר של משה רבנו ביומו האחרון, הוא נואם נאום פרידה ואומר דברי צוואה וברכה, הוא עסוק בתוכחה ובהמלכת יהושע, הוא מנהיג את העם, ולבסוף הוא מצווה על כתיבת ספר תורה. חז"ל אומרים שמשה רבנו כתב שלושה עשר ספרי תורה באותו היום – אחד לכל שבט ואחד נוסף לגנזו בארון, כדי שאם חלילה יזייפו את התורה, יישאר עותק מקורי אותנטי, וכך התורה לא תהיה מוחלפת. (מאמר "יומו האחרון של משה רבנו", תשרי תשע"ו) 

משה מתעסק בדבר אחד בלבד: בהמשך הבנייה והחיזוק של עם ישראל. בהנחת תשתית שתבטיח את היותו של עם ישראל "עם הנצח". בכלל זה, הוא עוסק במתן כלים הן לאומה והן לפרטים להתמודד עם כל מה שהעתיד צופן בחובו, כולל משברים ופחדים:

חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, כִּי ה' אֱלֹקיךָ, הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ–לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. (דברים שם, ג-ו) 

אחד מהציוויים היחידים של משה ביומו האחרון פונה לבני ישראל, ואומר להם: למרות הימים הקשים שיהיו, למרות המשברים והמלחמות, הדרך שלכם להתמודד היא – "חזקו ואמצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם". אל תפחדו מהגויים אשר אתם באים לרשת את ארצם, אל תיראו מהעמים שמבקשים לעשות לכם רע ואף  לכלות אתכם.

מה יסודי כל כך באמירה הזאת של משה רבנו, שהוא בוחר לומר אותה ביומו האחרון? ומה הדרך שמילים אלו מסתירות בתוכן להתמודדות, אישית ולאומית, עם הפחד הטבעי?

כנגד הפחד – אמונה ואחדות

לפי רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד), הגורם שיבטיח את החוזק והעוצמה של עם ישראל הוא הידיעה הברורה שלהם שהקב"ה איתם. כאשר בני ישראל יודעים באופן ברור שהקב"ה איתם, הרי שאין להם סיבה לפחד מאף גורם, והם ינצחו בכל משימה: 

"חזקו ואמצו" – אחר שתדעו שה' הולך עמכם בכל מקום שתלכו להלחם.

הידיעה וההבנה שהקב"ה איתנו משרות ביטחון ומסלקות את הפחד. הרי אם אנחנו באמת יודעים ומפנימים שהקב"ה אתנו בכל מקום וסיטואציה, אין טעם לפחד. 

האלישך הקדוש (1506-1600, צפת), בספרו תורת משה, מסביר יסוד אחר להתמודדות עם הפחד והחששות ברמה הלאומית: 

"חזקו ואמצו" – אמר מה שתצטרכו להתחזק ולהתאמץ בל תיראו ואל תערצו מהבטת פניהם הוא בהיותכם בלתי בעלי אחדות ומתייחסים לרבים, כי על כן אמרתי בלשון רבים חזקו כו', אך אם תתאחדו אינכם צריכים דבר כי ה' א-להיך עמך כו' ומורא לא תעבור עליכם כי הלא ה' א-להיך עמך, לא ירפך מלהיות לך רפיון.

עם ישראל באחדותו מנצח כל דבר. כאשר עם ישראל יתייצב יחד כאיש אחד אל מול האתגרים, האיומים, המהלכים של העמים האחרים כנגדם – אז, ורק אז, הוא יוכל להביס כל כוח שבעולם, כל אויב מר ככל שיהיה. רק מתוך אחדות גמורה ואמיתית נוכל לעמוד בכל משימה ונעבור כל מכשול. חכם שלום אביסרור (1887-1957, מרוקו) מסביר במילים של הדור שלנו את משמעותה של האחדות, ואת השפעתה על ניצחונם של ישראל לאורך הדורות: 

…תינוקות בימי דוד היו יודעים לדרוש התורה… אחר כל השבח הזה, היו יוצאים למלחמה ונופלים על ידי שהיה בהם מלשינים, ודורו של אחאב שלא היה בהם מלשינים, היו יוצאים למלחמה ונוצחים….שהפירוד שהיה ביניהם גרם להם. ומעתה אפשר שזה כיוון משה רבינו להזהירם על האחדות שעל ידה ינצחו אויביהם, וזה שנאמר: "חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם" – שוודאי תנצחום, אם יהיה ביניהם מידת האחדות, ולזה סיים: "ולא ירפך ולא יעזבך" – בלשון יחיד, לרמוז שינצחום על ידי האחדות הגמורה, שיהיו נחשבים כגוף אחד. (נתיבות שלום, מ נט, ב) 

התחזקות גם בשיא הקרב

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מסביר בשני אופנים אחרים את הציווי של משה. האחד, שזהו ציווי לבני ישראל שגם במצב שבו יהיו קרובים לנפילתו של גדוד בידי אויב – יתחזקו ולא יאפשרו למצב כזה להתקיים. השני, שזהו חיזוק הלב של מנהיגי עם ישראל: 

"ואל תערצו" – …. 'הערצה' הוא שבירת הגדוד, שמוסרים עצמם ביד האויב… 'מחיתה' הוא שבירת הלב בפני עצמו. על כן כשהזהיר את ישראל, הוצרך להזהירם שאפילו יראו בעצמם במעמד רע איזה גדוד פרטי, והיה אפשר למסור זה הגדוד לאויב, על זה הזהירם שלא ישברו את הגדוד בשום אופן, ויהיו בטוחים שאח"כ ינצחו המה…. מה שאין כן כשבא להזהיר ליהושע… אלא נצרך להזהיר שלא יהיה לבבו נשבר בשעה שיראה המעמד שלא בטוב. והקב"ה … הזהירו על שני דברים — שלא ימסור איזה גדוד פרטי, אלא ימסור נפשו להציל אותם, וכן שלא יהיה לבבו נשבר".

על פי הנצי"ב, הדרך להתמודד עם מצבים כאלה היא לחזק את הלב של המנהיגים בעם ישראל, שלא יישברו, אלא יאמינו וימשיכו קדימה. הרב אליעזר חיים שנוולד שליט"א, ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל", מסביר את דברי הנצי"ב ומתאים אותם במדויק למצבים אקטואליים ביותר שכולנו פוגשים חדשות לבקרים:

הנצי"ב מפרש על פיו שיש כאן שני סוגים של מצבי משברי בקרב שעלולים להביא לתבוסה כללית… כלומר פחד פסיכולוגי של הלוחמים, וסכנת שבירה וכניעה של אחת היחידות שמוצאת עצמה במצב חסר סיכוי בקרב…. התורה אינה אוסרת פחד טבעי. אלא את החלשת המוטיבציה ללחימה ע"י יצירת פחד מלאכותי, מתוך עיסוק יתר במחשבות על הלא נודע, ומהעצמת האיום והסכנה הנשקפת מהאויב בצורה לא פרופורציונאלית. מאידך האמונה והביטחון בד' ובעזרתו מצמצמים גם את הפחד הטבעי… הציווי של משה רבנו בפרשתנו מכוון גם לאיסור הפחד ברמה האסטרטגית, בקרב המנהיגות הלאומית ומקבלי ההחלטות… לא לייצר פחד מלאכותי ע"י העצמת האיומים והסכנה הנשקפת מהאוייב בצורה לא פרופורציונאלית, או מהערכת חסר של היכולת של עם ישראל להתמודד עם האתגר הביטחוני. גם ברמה האסטרטגית יש אפשרות לייצר לוחמת תודעה, כזו שתפגע בחוסן הלאומי ובכח העמידה. שתערער את האמונה בצדקת הדרך, ובתוחלת של המלחמה כדי לממש את היעדים האסטרטגיים". (הרב אליעזר שנוולד, "איסור הפחד ברמה האסטרטגית") 

נסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, ארץ ישראל) על השפעתו ההרסנית של הפחד הטבוע באדם: 

הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי. מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע. (עקבי הצאן עמ' קיט)

עכשיו ברור מדוע בוחר משה רבנו להקדיש את שעותיו האחרונות להחדרת האמונה והביטחון בבני ישראל, מתוך הבנה שאחדותם מנצחת הכל, ושבכוחם להתמודד עם כל משבר ואתגר שיבואו עליהם ברמה הלאומית – אם רק יבחרו לחזק זה את זה, להעצים זה את זה ולא ללכת אחרי פחדים שקריים שאינם קיימים. בלי זה, אין לנו זכות קיום כאומה. 

שנזכה שיתקיים בנו "חזקו ואמצו" בכל מעשינו ובכל דרכנו, וכן "אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם", ברובד הלאומי וברובד הפרטי.