חפיפה לשם שמיים

חילופי תפקידים בין משרתי ציבור מתרחשים באופן תדיר וקבוע. ברמה האישית, נחשפתי כמה פעמים לחילופי תפקידים בקרב משרתי ציבור ברמות הגבוהות ביותר – שרים (כן, שרים הם קודם כל ולפני הכל משרתי ציבור), מנכ"לים של משרדי ממשלה ופקידים בכירים אחרים. במסגרות אלו קרה לא מעט שעבדתי הן עם היוצא, והן לאחר מכן עם הנכנס. 

אם נאמר את הדברים בעדינות, בדרך כלל חילופים אלו אינם מלווים ברצון אמיתי לסייע למחליף. הנטייה של היוצא אינה להעניק לנכנס לנעליו את כל הכלים והעצות, בכדי שהוא יצליח בתפקידו והציבור הרחב ייהנה מכך. במקרה הפחות טוב, לא יעברו כמה ימים מההחלפה, וכבר משפטים כמו "הוא כבר הורס כל מה שהקודם בנה" או מהצד השני "קיבלתי ארגון מרוסק ולא מתפקד ובאתי לשקם אותו" יישמעו בקול רם.

משה רבנו מלמד אותנו שאפשר אחרת לגמרי (כמעט. דבר אחד שבר אותו, ונעמוד על זה בהמשך). במרכזה של פרשת וילך עומדים "חילופי הגברי" בין משה רבנו ליהושוע בן נון:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת–קְרָא אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וַאֲצַוֶּנּוּ; וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. (דברים לא, יד)

משה מבין שהוא עומד למות ולסיים את תפקידו, לאחר ארבעים שנה בתור המנהיג הבלעדי של בני ישראל. כמה פסוקים קודם לכן הוא מודיע לבני ישראל: "בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא". משה גם יודע ומקבל שיהושע הוא מחליפו בתפקיד והוא ינהיג את העם.

משה לא יוצא נגד יהושע, לא מפקפק ביכולותיו, לא יוצא באמירות לא ברורות כלפי העתיד הסגרירי שיגיע כעת לעם ישראל ולא מפחיד את העם מפני תקופת "חוסר מנהיגות". ההפך הוא הנכון, משה מחזק את יהושע לעיני כל העם.

כשמשה הפך לתלמיד של יהושע

מדרש מרתק מלמד אותנו על הדרמות שקדמו ליום המיתה של משה רבנו, ועל רצונו העז להישאר בחיים ולהפוך להיות תלמידו ומשרתו של יהושע:

אמר לו (=משה לקב"ה): רגלים שעלו לרקיע וקבלו את השכינה וידיים שקבלו התורה מידך, ילחכו עפר…? אמר לו (=הקב"ה למשה): …כך מנהגו של עולם…. דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני ועכשיו… הגיעה שעה של יהושע תלמידך לשרת. אמר לו: רבש"ע, אם מפני יהושע תלמידי אני מת, אלך ואהיה לו תלמיד. א"ל הקב"ה: אם אתה רוצה לעשות כך, לך עשה. עמד והשכים, והיה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו כדי שלא יצטער וישלים עצמו אליו. והלכו ישראל אצל פתחו של משה ללמוד תורה. שאלו ואמרו: משה רבינו היכן הוא? א"ל: השכים לפתחו של יהושע. הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע. והיה יהושע יושב ודורש, ומשה עומד ברגליו… אמרו ישראל למשה: משה רבינו, לַמְדֵנוּ תורה. אמר להם: אין לי רשות … יצאת בת קול ואמרה להם: לִמְדוּ מיהושע. קבלו עליהם לישב וללמוד מיהושע. ישב יהושע בראש ומשה מימינו ובני אהרן משמאלו. והיה יושב ודורש בפני משה…". (דברים רבה, ואתחנן) 

משה רבנו הגדול, זה שהוריד את התורה מהר סיני ודיבר עם הקב"ה פנים מול פנים, מכפיף עצמו בפני יהושע. הוא הולך ללמוד מפתחו של יהושע, מניח ידו על פיו, מנמיך את קומתו, מסתיר את עצמו בכדי לאפשר ליהושע להנהיג את העם בדרכו ובתורתו. משה מבטל את עצמו בפני יהושע ויושב עם כל ישראל ללמוד את תורתו. איזו גדלות נפש, איזו עוצמה אדירה, איזו ענווה.

כאשר בני ישראל פונים אל משה שילמד אותם תורה, הוא מודיע להם: אין לי רשות, המנהיג עכשיו הוא יהושע. כולם לומדים ממנו תורה, בלי יוצא מן הכלל – כולל משה בעצמו. משה עומד מימין יהושע, ויהושע דורש את תורתו בפני העם. לעמוד מימין לאדם אחר פירושו לסייע לו, לתמוך בו, לעזור ולייעץ לו. זה מה שבוחר משה לעשות ליהושע – לרדת מגדולתו העצומה ולהיות "יד ימינו" של יהושע. זה משה רבנו, וכך צריך מנהיג אמיץ, שטובת העם היא הדבר היחיד שעומד לנגד עיניו, לעשות.

מאה מיתות, ולא קנאה אחת 

משה רבנו לא נפטר מן העולם בשל תשישותו הפיזית או חוליו. רש"י בתחילת פרשתנו מסביר את מצבו של משה רבנו ביומו האחרון: 

"לא אוכל עוד לצאת ולבא" – יכול שתשש כחו? תלמוד לומר: "לא כהתה עינו ולא נס לחה". אלא מהו לא אוכל? איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. 

משה רבנו נפטר מן העולם רק בשל העובדה שהרשות הועברה ליהושע. לכאורה לאחר שביקש משה רבנו להנמיך את קומתו אל מול יהושע ולהיות תלמידו, היה יכול משה להישאר במצב זה שנים רבות, ואפילו הקב"ה נתן רשות לכך ואמר למשה במדרש: "אם אתה רוצה לעשות כך, לך עשה". במצב זה, כשמשה ויהושע מצליחים לכאורה להתמודד עם העברת הרשות, אמורה גזרת המוות על משה להתבטל. אז מה גורם למשה לנהוג אחרת ולרצות במותו? 

שני מדרשים מרתקים, שאחד מהם הוא המשכו של המדרש שהבאנו למעלה, מלמדים אותנו מה הביא את משה רבנו לבקש מהקב"ה את מותו במצב החדש. נתחיל בהמשכו של המדרש הקודם: 

ישב יהושע בראש ומשה מימינו ובני אהרן משמאלו. והיה יושב ודורש בפני משה… ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל מהישיבה אמרו לו: משה, סתום (=פרש) לנו את התורה. אמר להם: "איני יודע מה להשיב לכם". והיה משה רבינו עליו השלום נכשל ונופל. באותה שעה אמר משה: רבש"ע, עד עכשיו בקשתי חיים. עכשיו, הרי נפשי מסורה בידך…

משה רבנו יושב ושומע דברי תורה של יהושע שהוא בכלל לא מבין, "לא היה יודע משה מה היה יהושע דורש". משה רבנו, ששהה במחיצת הקב"ה ארבעים יום וארבעים לילה לקבל את התורה, שהוריד את התורה מסיני והוא בעצמו מסרה ליהושע – עכשיו יושב ולא מבין את דברי התורה של יהושע. מה היה עלול להיגרם חלילה ממצב זה? את זה נראה במדרש הבא, שמתאר את הרגע שבו משה ויהושע הגיעו לאוהל מועד על פי ציווי הקב"ה: 

 [כיון שנכנסו] לאוהל מועד: "וירא ה' באוהל בעמוד ענן" (דברים לא טו), ירד העמוד ועמד בין משה ליהושע, נמצא יהושע בפנים ומשה בחוץ. צווח משה ואמר: מאה מותין ולא חדא קנאה, "שימני כחותם על לבך" (שיר השירים ח ו) – תבע מיתה בפיו. (דברים רבה, וילך). 

מאה מיתות ולא קנאה אחת. משה לא מוכן בכלל להיכנס לתוך האזור הנורא שנקרא "קנאה", ומעדיף מאה מיתות. כאשר הקב"ה מדבר עם יהושע דווקא, ומשה לא מבין את תורתו, יכולה להופיע קנאה. במצב הזה משה לא מוכן להיות. הוא מוכן להנמיך קומתו, להיות משמשו ותלמידו של יהושע, אבל הוא לא מוכן חלילה להיכנס לאזור שבו אולי יהיה קמצוץ של קנאה. משה רק התחיל להרגיש בצבוץ של קנאה כלפי יהושע – ומיד ביקש את מותו. הוא הבין את ההשלכות ההרסניות של תחושת הקנאה כלפי יהושע.

מדובר במשה רבנו, האדם שעליו העיד הקב"ה: "וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדבר יב, ג). ואנחנו, אנשים בשר ודם, רגילים ופשוטים, מה נגיד? אם העניו מכל אדם חושש מתחושת קנאה וצועק שהוא מבקש מאה מיתות, אנחנו מה? 

שבת וילך נקראת תמיד לפני ראש השנה או יום הכיפורים. בימי תשובה אלה חשוב לזכור את דברי חז"ל, המלמדים אותנו על כוחה ההרסני של הקנאה: חז"ל מלמדים אותנו: "רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (אבות ד, כא). נתפלל לקב"ה שיקבל את תשובתנו, יחזק וייתן אומץ למנהיגינו, ויסר מבינינו קנאה ותחרות.