לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף

הוא נתכוון… והם אמרו…  

בין כך ובין כך, האחים סיימו את ימי האבל על אביהם, ומשהו גרם להם לעסוק בסיפור המכירה, שבע עשרה שנה אחרי המפגש עם יוסף, 39 שנים לאחר המכירה. ברור שמות אביהם, ראש המשפחה, היה אחד הגורמים המרכזיים. אבל איזו מציאות הם פגשו שהדליקה אצלם את 'נורות האזהרה'? זה לא משנה אם פעלו מתוך חשש לנקמה מצד יוסף, מתוך רצון לכפר על מעשיהם או מתוך רצון לכבות את הגחלים שעל ראשם. משהו הוביל אותם למחשבות האלו.

המדרש מספר לנו אלו שני מאורעות התרחשו לאחר שיעקב נפטר, והביאו את האחים להבנה שהגיע זמן פריעת החשבון:

"וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה וגו' – רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק, [רבי לוי] אָמַר שֶׁלֹא זִמְנָן לִסְעוּדָה, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא הוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, אָמַר, לְשֶׁעָבַר אַבָּא מוֹשִׁיב לִי לְמַעְלָה מִיהוּדָה שֶׁהוּא מֶלֶךְ וּלְמַעְלָה מֵרְאוּבֵן שֶׁהוּא בְּכוֹר, וְעַכְשָׁיו אֵינוֹ בְּדִין שֶׁאֵשֵׁב לְמַעְלָה מֵהֶן, וְהֵן לֹא אָמְרוּ כֵן אֶלָּא 'לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף'. רַבִּי יִצְחָק אָמַר הָלַךְ וְהֵצִיץ בְּאוֹתוֹ הַבּוֹר. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא הוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְהֵם לֹא אָמְרוּ כֵּן אֶלָּא לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף". (בראשית רבה ק).

משני מאורעות שונים אלה הסיקו האחים שהגיע זמן הפירעון, כאשר יוסף עצמו התכוון בדיוק להפך ממחשבתם. עד לפטירת אבא יעקב, היו יושבים כל האחים לאכול יחד, והיה ברור שיעקב, אבי המשפחה, יושב בראש וסביבו כולם. יעקב היה מושיב את יוסף בראש ואי אפשר היה להתווכח עם זה לאור גדלותו ומעמדו.

עם הסתלקותו של יעקב חשש יוסף לפגוע בכבודם של האחים, והוא לא רצה לשבת בראש, "אינו בדין שאשב למעלה מהן" והוא לא רצה להיכנס שוב "למשחקי כבוד" אל מול האחים ולכן הופסקו הארוחות לגמרי כדי לא לפגוע בכבודם. האחים פירשו את מעשיו של יוסף כתחילתה של שנאה גלויה כלפיהם, כאשר יוסף התכוון בדיוק הפוך מזה – לא לפגוע בכבודם ולשמור על מעמדם.

האירוע השני הוא אירוע נקודתי שהתרחש עם חזרת השיירה מקריית ארבע. יוסף בוחר, לאחר קבורת אביו, להציץ בבור שאליו זרקוהו האחים לפני שלושים ותשע שנה, לבור שבו הכול התחיל. יוסף מבקש להגיע לבור כדי להודות לקב"ה על הניסים ועל ההשגחה הפרטית שזכה לה, מאז זריקתו לבור ועד להפיכתו לשליט על מצרים. האחים, לעומת זאת, רואים את ההפך הגמור, כפי שמלמד אותנו המדרש:

"'וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם'. וּמָה רָאוּ עַתָּה שֶׁפָּחֲדוּ. אֶלָּא בְּעֵת שֶׁחָזְרוּ מִקְּבוּרַת אֲבִיהֶם רָאוּ שֶׁהָלַךְ יוֹסֵף לְבָרֵךְ עַל אוֹתוֹ הַבּוֹר שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו בְּתוֹכוֹ, וּבֵרַךְ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ, אָמְרוּ, עַכְשָׁו מֵת אָבִינוּ, לוּ יִשִׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (מדרש תנחומא, ויחי יז, ה).

האחים מסתכלים על המציאות ורואים את יוסף הולך לבור שאליו הוא נזרק. מבחינתם, הוא הולך לקבל כוחות לנקמה, לתכן כיצד הוא משיב להם רעה. הנה, הוא כבר מפסיק את הארוחות המשותפות. מבחינתם, הוא שונא אותם ואינו רוצה לאכול איתם יותר. הם בטוחים שהנקמה מגיעה ובגדול. אבל יוסף מתכוון בדיוק להפך.

המצב הזה הוא אחד הקשיים היותר גדולים בחיינו – פירוש המציאות לפי נטיות ליבנו, כאשר לרוב היא הפוכה ממה שאנחנו 'רואים'. את מי המצב הזה לא פוגש כל העת בעבודתו או בסביבתו?