פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, ספר האבות. כיאה לכך, היא נחתמת בהסתלקותו של אחרון האבות – יעקב. שבע עשרה שנה חי יעקב בארץ גושן במצרים, ולפני פטירתו קורא יעקב ליוסף ומשביע אותו שיקבור אותו בארץ כנען, עם אבותיו בקרית ארבע:
"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי–וַיִּשָּׁבַע, לוֹ… וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ–אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם… וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה–לִי-הֵם אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה–כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי….וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם" (בראשית מז, כט–מח, ט).
פעמיים מגיע יוסף לפני אביו. בפעם הראשונה מרגיש יעקב שקרבים ימיו למות, ולכן הוא קורא ליוסף מיוזמתו ומשביע אותו שלא ייקבר במצרים, אלא שיפעל לקבור אותו עם אבותיו. באותו המעמד, יעקב לא אומר שום מילה על רחל שנקברה בדרך אפרת ולא במערת המכפלה, היכן שמבקש יעקב להיקבר. בפעם השנייה, מגלים ליוסף שיעקב אביו חולה, והוא מגיע ביוזמתו עם בניו כדי שיתברכו מיעקב. באותו מפגש שני מספר יעקב ליוסף שאימו נפטרה בדרך ושלא היה בכוחו לקבור אותה במערת המכפלה.
לפי רש"י (1040-1105, צרפת), מטרתו של יעקב הייתה להסביר ליוסף שקבורת רחל בדרך הייתה ציווי אלוקי, ולא משאלת ליבו. ייתכן שאותה הבהרה נועדה כדי להסיר כעס מליבו של יוסף:
"'ואני בבאי מפדן' – אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה. 'ואקברה שם' – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים…."
אימא רחל נקברה בדרך על פי ציווי ה' בכדי לסייע לבניה בעוד שנים רבות, כאשר ייצאו לגלות. הבנים יעברו דרכה ויקבלו כוח. היא תתפלל עליהם לפני הקב"ה: "רחל מבכה על בניה" (ירמיהו לא, יד). אימא רחל היא היחידה שיכולה לסייע לבניה הגולים. היא היחידה שיכולה לעורר רחמי שמים על בניה.
על פי דברים אלו, תיאור פטירתה וקבורתה של רחל בדרך נועד כדי לפייס את יוסף על מנת שיקבור את יעקב בארץ כנען. כאמור, אם כך, תיאור זה צריך היה להיאמר במפגש הראשון בין יוסף ליעקב, שעיקר עניינו היה בקשת יעקב שלא להיקבר בארץ מצרים. אז מדוע בוחר יעקב לספר זאת ליוסף דווקא במפגש השני שבו מגיע יוסף עם בניו?
זאת ועוד, גם במפגש השני בין יעקב ליוסף ובניו, המיקום של סיפור רחל אינו מתאים. בתחילה מתאר יעקב את הבטחתו של הקב"ה כלפיו וכלפי זרעו, את הקשר בין זרעו לבין ארץ ישראל. לאחר מכן, הוא מודיע ליוסף ששני בניו, אפרים ומנשה, הם כמו בניו שלו – דינם כדין שנים עשר השבטים. ואז הוא עוצר, נכנס לסיפור של רחל, ובסיומו חוזר לברך את בניו של יוסף. על פי הסדר הנכון, אחרי שיעקב הכניס את אפרים ומנשה בין השבטים, היה עליו לברכם – ואז לפני כן או אחרי כן לספר את עניין קבורתה של רחל ליוסף.
בכדי לנסות ולעמוד על סוגייה זו, אני מבקש לתאר את דבריו של יעקב לדן המופיעים בהמשך הפרשה. החתימה של ברכה זו דורשת העמקה ונראה שיש דמיון בין מה שהתרחש במפגש של יעקב ויוסף, לבין מה שקרה ליעקב בעת ברכתו לדן. יעקב קורא לבניו בכדי "לספר את אשר יקרא אותם באחרית הימים", וזאת ברכתו לדן:
"דָּן, יָדִין עַמּוֹ–כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח–הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, טז–יח).
יעקב פונה לדן ומתחיל להתנבא על חלקו בתולדות האומה הישראלית. בדבריו הוא מתנבא על תקופת שמשון הגיבור שידון את ישראל ויצילם מידי פלישתים. לרגע במהלך הנבואה מזהה יעקב צרה גדולה, סכנה איומה, שבאה על שמשון. הוא עוצר את התהליך מול בניו, ומתפלל לקב"ה: 'לישועתך קיוויתי ה". כך מסבירים רש"י ופרשנים אחרים, שהעצירה הזאת היא בעקבות ניבוי משבר וסכנה:
"לישועתך קויתי ה' – נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר: (שופטים טז כח) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם".
יעקב מבין שבמצב שאליו ייקלע שמשון, כשעיניו מנוקרות, הוא כבול בשרשראות של ברזל לעמודים וסביבו אלפי פלישתים מריעים, יש רק כוח אחד בעולם שיכול לסייע לו – הקב"ה. לכן הוא מתפלל: "לישועתך קויתי ה'".
דבר אחרון לפני שנתכנס. כאשר רואה יעקב את בני יוסף, במפגש השני המתואר בפרשה, הוא שואל את יוסף: "מי אלה"? האם יעקב, שחי כבר שבע עשרה שנה במצרים עם יוסף וילדיו (שנולדו הרבה לפני כן), לא ידע מי אלו? הרי דקה לפני כן הוא אמר ליוסף שמנשה ואפרים יהיו כמו יתר השבטים, ודאי שהוא יודע מי אלו! מה משמעותה של שאלה זו?
אמנם, לפי חלק מהפרשנים, בשלב הזה של החיים יעקב כבר לא היטיב לראות. לדבריהם, מדובר בשאלה טכנית מאוד. אך רש"י מסביר שיעקב נבהל כאשר ראה את בניו של יוסף, כי הוא זיהה שעתידים לצאת מהם מלכים שיחטיאו את ישראל:
"'וירא ישראל את בני יוסף' – בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה. 'ויאמר מי אלה' – מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה".
כאשר מגיע יוסף עם בניו לקבל ברכה מיעקב אביו, יעקב מבקש להעביר ליוסף ולזרעו אחריו את ההבטחה האלוקית שניתנה לו, הן ההבטחה לזרע גדול והן הבטחת ירושת הארץ. יעקב גם מודיע ליוסף (מבלי לשאול לדעתו) שבניו מנשה ואפרים מאותו הרגע נחשבים לחלק משנים עשר השבטים (ואכן מאותו רגע מנשה ואפרים הם שני שבטים חדשים בעם ישראל).
אך באותו הרגע שבו יעקב מצרף את מנשה ואפרים לשבטים הוא מזהה סכנה גדולה. הוא רואה מולו מלכים לא ראויים שעתידים לצאת מהם, והוא רואה שני נערים שאינם ראויים לברכת ה'. יעקב חייב לעצור, בדיוק כמו שעצר בעת דבריו לדן, להסתכל למעלה ולמצוא דרך לסייע. למצב הזה, לסכנה שהוא מזהה, יש פתרון אחד. תרופה אחת בלבד תסייע – אימא רחל, סבתא של מנשה ואפרים!
היכולת להתמודד עם המצב שמזהה יעקב, שבו יש מלכים שאינם ראויים, סטייה מדרך הישר, חוסר המשכיות של עם ישראל – היא רק דרך רחל. דרך החיבור לשורשים של רחל אימנו הקבורה בדרך, החיבור לאימא רחל המבכה על בניה ונאבקת עליהם כאשר הם ברגעים הכי משפילים שלהם, ביציאה לגלות. אז באותו הרגע עוצרים, מסבירים את התפקיד של רחל בדרך הארוכה של עם ישראל, מקבלים כוחות ומעבירים את זה הלאה לילדים. מעבירים לבנים ולבני הבנים כמה חשוב להיות קשורים לשורשים, לאבות ולאימהות. מבהירים כמה צריכים ללמוד מרחל שהקריבה את עצמה למען עם ישראל.
סיפור רחל אימנו וקבורתה בדרך לא הגיע מתוך ניסיון לשכנע את יוסף לקבור את יעקב בארץ ישראל, יוסף לא צריך הסברים מיעקב אביו שאותו אהב כל כך, יוסף היה עושה זאת ליעקב בכל מקרה ובכל מחיר. הסיפור על אודות קבורת רחל בדרך דווקא במעמד יוסף ובניו בא ללמד את יוסף ואת בניו שגדלו במצרים בתרבות אחרת, שרחל אימנו היא השורשים האמיתיים של עם ישראל וזאת הדרך להתמודד עם הסכנות הצפויות, החיבור לשורשים.
עם שתמיד נמצא בדרך, עם שגם אחרי יותר מ-3,500 שנה טרם הגיע למנוחה ולנחלה – חייב להיאחז בשורשיו. באמצעותה מקבלים את הכוח להמשיך בדרך, לא להירתע, לא להיבהל, לא מוותרים. רחל מבכה על בניה.
יעקב מלמד אותנו שיש רגעים בחיים, מרגשים וחשובים ככל שיהיו, שבהם צריך לדעת לעצור לרגע, להסתכל באופן בהיר, להסתכל דורות קדימה, להבין את המגמות, לזהות את הסכנות ובעיקר להבין כיצד יש להתמודד איתה, מהו הכוח שאיתו נמנע מהנפילה. רק כך אפשר להמשיך בדרך הארוכה, בדרך קשה, מפרכת, ואפילו מסוכנת – אבל ממשיכים בדרך. לא מתייאשים, נאחזים בשורשים חזק ורצים קדימה.
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".
מאמרים נוספים של מוטי מלכא
