פרשת ויחי סובבת כולה סביב מות יעקב החל בהכנות למותו, פרדתו מבניו ותיאור קבורתו. פרדת יעקב מתחילה ביוסף וילדיו וממשיכה לשאר האחים:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
בסיום דברי הפרדה מספרת התורה: וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
התורה במילים אלו מתארת את רגע מותו של יעקב. לתיאור ציורי זה של יעקב הנאסף את המיטה ובכך נאסף אל עמיו יש מטרה מבחינה סיפורית, וגם אנו הקוראים מרגישים חלק ממעמד הפרדה מאבי האומה. אולם התורה לא מרבה במילים סתם, ולכן נשאלת השאלה מדוע לתאר דווקא אירוע זה ומה היה נגרע מהסיפור אם התורה הייתה כותבת במקום: וימות יעקב?
הסבר אחד לכך הוא שמכאן לומדים שכשברך יעקב את בניו הוא עשה זאת בישיבה, וכך מסביר ר' יוסף בכור שור: ויאסוף רגליו אל המטה – כשהיה מדבר עמהם, היה יושב על המטה ורגליו על השרפרף, ואחר כך שכב ואסף רגליו אל המטה. גם ר' אברהם אבן עזרא מתייחס לכך שיעקב דיבר בישיבה: ויאסף רגליו אל המטה – כי בתחילה היה יושב על המטה, ורגליו תלויות כמנהג ארץ אדום עד היום, ולא כן מטות הישמעאלים. פרשנים אלו מתייחסים לדרך בה דיבר יעקב- בישיבה, אך הרשב"ם מוסיף על כך ומסביר מה ניתן ללמוד על יעקב מישיבה זו: ויאסוף רגליו – הכניסן במיטתו, כי עד עתה היה יושב… ולהגיד בא הכתוב חיבתו של יעקב, שנתן הקב״ה בו כוח עד עת גוויעה.
הסבר נוסף לסיבת תיאור ישיבת יעקב מתבסס על ישיבה קודמת המופיעה בפרק מ"ח פסוק ב': וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה. רש"י מסביר את עניינה של הישיבה שם ואומר: ויתחזק ישראל – אמר: אף על פי שהוא בני, כיון שהוא מלך אחלוק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות. אם כן ישיבתו של יעקב באה ללמד על חלוקת כבוד למלכות, ומכיוון שבעת פרידתו עמד פניו גם יוסף- ישב יעקב, וכך מביאים דעת זקנים מבעלי התוספות: ויאסוף רגליו אל המטה – לפי שהוציא׳ לחוץ כשרצה לברך בני יוסף כדכתיב ויתחזק ישראל וישב על המטה וכאשר כלה לברכן הכניסן אל המטה.
יש בפרשנים שראו את אסיפת הרגלים כביטוי לרגע בו יעקב עצמו נפרד מהחיים- מחייו שלו. פרידה זו אינה שלב המיתה ולכן היא מתוארת בנפרד ממותו (שעליו כותבת התורה ויאסף אל עמיו).
הרלב"ג מסביר שישיבת יעקב הייתה על מנת לעזור לו לברך את בניו ולכן איסוף הרגליים ביטא את סיום הפרידה והמוכנות למות: ויאסֹף רגליו אל המטה – כי בתחילה היה יושב על המיטה כשברך אותם — כדי שיתיישב לבו יותר בעניינם, ויֵדע בנבואה מה שעתיד שיִּקְרֵם, והנה היו מפני זה רגליו חוץ מהמיטה — ואחר כן שכב על המיטה, ולזה אסף רגליו אל המיטה, כמו שפירש החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל. והנה עמד בזה המצב השני עד שגווע ומת..
בעל אור החיים הקדוש מסביר גם הוא בכיוון זה, ואומר: ויכל יעקב לצוות וגו׳ – הא למדת שלא על יעקב נאמר: ואין שלטון ביום המוות. שהיה הדבר ברצונו וברשותו עד שכלה לצוות לבניו כרצונו ואז ויאסוף רגליו וגו׳ והוא מאמר רז״ל: יעקב אבינו לא מת, שאילו שלט בו המוות לא הייתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו… לאדם, אומר אור החיים, אין שליטה ביום המוות- אין שליטה על מועד מותו, אולם לא כך היה אצל יעקב שהיה הדבר ברשותו ולכן איסוף הרגליים ביטא את המוכנות של יעקב למות וסיום עניינו הארציים.
המלבי"ם מסביר בדרך משל: ויכל יעקב – נדמה כמי שהולך ממדינה למדינה ע״מ להישאר שם במחוז חפצו שמסדר צרכי הצדה ועניני דרכו, ומפקד הנהגת בני ביתו איך יתנהגו בעת שלא יהיה בתוכם, ואז יאסוף רגליו אל הספינה או המרכבה אשר תוליכהו למשוש דרכו, ומאז נשבתו רגליו ממדינה זו החומרית… אומר המלבי"ם כי אפשר להמשיל את פעולות יעקב לאדם הנפרד מבני ביתו לקראת נסיעה: קודם הוא מסדר את עניינו – ואת זה עשה כאשר ציווה את יוסף להביאו לקבורה במערת המכפלה, לאחר מכן הוא מדריך את בני ביתו כיצד לנהוג- ואת זה עשה יעקב כאשר ברך את בניו, ואז הוא עולה אל כלי הרכב שלוקח אותו ורגליו עוזבות את אותו המקום שבו הוא גר עד עתה. המלבי"ם אומר: ואז נשבתו רגליו ממדינה זו החומרית, רוצה לומר: העולם הזה הוא עולם החומר, המגע הבסיסי והקבוע ביותר שלנו עם החומר הוא דרך הרגלים – כמעט בכל רגע נתון שאנו ערים הרגלים שלנו באות במגע עם האדמה, עם החומר. כאשר התורה אומרת שיעקב אסף את רגליו היא למעשה אומרת שבאותו הרגע ניתק עצמו יעקב מהעולם הזה.
איסוף הרגליים מבטא את פרידת יעקב מהעולם- כאן באותה נקודה ורגע שסיים לצוות את בניו הוא סיים את תפקידו בעולם. אם כן הייתה יכולה התורה לסיים בתיאור זה ולא להמשיך ולומר: וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו, אז למה בכל זאת כתבה זאת התורה?
חכמים שמו לב לדבר מעניין בפסוק- ישנו תיאור של מות יעקב אך המילה מוות לא מוזכרת בו. הבחנה זו באה לידי ביטוי בדברי ר' יוחנן במסכת תענית: א״ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א״ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א״ל מקרא אני דורש שנאמר: ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה׳ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים – מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. אומר ר' יוחנן יעקב אבינו לא מת – מכיוון שלא נאמרה בו לשון מיתה הוא לא מת! אמרו לו- הרי בפירוש נאמר שחנטו אותו, ספדו לו וקברו אותו, אז איך יתכן לומר שהוא לא מת? ענה להם ר' יוחנן שהוא דורש את הפסוק בירמיה והוא מקיש שכל זמן שזרעו של יעקב בחיים אז הוא עצמו בחיים. רש"י הולך בדרך זו ומסביר בתמצות: ויגוע ויאסף – ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (בבלי תענית ה׳:): יעקב אבינו לא מת.
האם דברי ר' יוחנן ורש"י צריכים להתפרש באופן מילולי? כמובן שלא- הרי יעקב מת ונקבר על ידי בניו. ההבחנה של ר' יוחנן מתייחסת למהות החיים עצמם: האם הם חיים פיזיים של הגוף או שהחיים מבטאים פעולה בעולם שיכולה להמשיך ולהתקיים גם אחרי שיוצר הפעולה כבר לא קיים בעולם? תשובתו של ר' יוחנן היא: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כל זמן שיש המשכיות לאדם- הוא בחיים. וכאן המקום לשלב את דברי המלבי"ם עם דברי ר' יוחנן:
אפשר להתייחס לזרעו של יעקב כזרע פיזי- רק בניו שנולדו ממנו וצאצאיהם הם זרעו, אך איסוף הרגלי יעקב, כפי שביטא זאת המלבי"ם, ביטאה את הניתוק מהחומר, גם מהזרע הפיזי השייך לעולם החומר. זרעו של יעקב המנותק לא חייב להיות זרע פיזי אלא זרע רוחני: יעקב חי כל זמן שיש לצוואה הרוחנית שלו זרע. יעקב הוא ממשיך דרכו של אברהם שהיה אב המון גויים, והמסר הרוחני של יעקב חל ושייך לכל מי שמוכן לבוא ולחסות תחת כנפי אברהם אבינו. כל זמן שזרעו ממשיך להפיץ צוואה זו וממשיך להיות מביא המסר האלוקי לעולם – יעקב נקרא חי ויש לו שם בעולם. לכך כיוון הנביא בישעיה: …'ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'.
נולד בשנת 1979, נשוי ואב לארבעה. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. עסק בעבר בחינוך, בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של סטודיו 'הרמן הדפסות'. אוהב מקרא, המקים והעורך של אתר 'מים לים'.
מאמרים נוספים של מוטי מלכא
