בשנת התשע"ה (2015 למניינם)' נאם הנשיא העשירי של מדינת ישראל, מר ראובן ריבלין'[1] נאום אשר זכה לכינוי: "נאום השבטים".[2] נאום זה הוא חלק מ"הסדר הישראלי החדש" שהנשיא פעל להנחיל בחברה הישראלית, מתוך כוונה להביא לצמצום הקרעים ולאיחוי השסעים בחברה הישראלית. זהו נאום מכונן אשר המתבונן בו, ובחברה הישראלית שאותה הוא משקף, יכול להבין שהמשימה שעומדת לפנינו היא כה מורכבת ומסובכת, עד אשר יש שיחשבו שהמשימה אינה אפשרית כלל.[3]
בתפקידי האחרון, כמנכ"ל המשרד לשוויון חברתי, לאחר שנה בתפקיד יצאנו כל עובדי המשרד לשלושה ימי גיבוש. במהלכם, בזכות היציאה מהשגרה היום-יומית, למדתי רבות על אודות הבסיס שבכוחו להביא אותנו לעמידה במשימת 'השבטים'. בעיקר הבנתי ביני לבין עצמי שהמשימה שהציבו לפנינו לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל מנהיגים שונים, משימת האחדות, היא משימה אפשרית – אם רק באמת נבחר בכך. כיצד?
כ-3,520 שנה לפני נאומו החשוב של מר ריבלין (בשנת ב'רנ"ה – 2,255 לבריאת העולם), נשא יעקב אבינו את 'נאום השבטים' המקורי, אל מול שנים עשר בניו שמהם הכול התחיל. בפרשת "ויחי", שבה אנו נפרדים מיעקב אבינו, מבקש יעקב לוודא שהיישות שנקראת "בני ישראל" תישאר אחת:
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם". (בראשית מט, א–ב).
ר ' עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) מסביר את כוונתו של יעקב בכינוס מיוחד זה של השבטים לפי מותו:
"'וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם' – קַבְּלוּ אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁהורָה לָכֶם כָּל יָמָיו, אֲשֶׁר בָּהּ תִּהְיוּ בְּנֵי "יִשְׂרָאֵל" וְהוּא אֲבִיכֶם, כִּי תִּשְׂתָּרְרוּ עִם אֱ-להִים וַאֲנָשִׁים, וְלא יאבַד מִכֶּם הַטּוב הֶעָתִיד לָבוא" (ספורנו, בראשית מט, ב).
יעקב מבקש בנאומו להורות וללמד את שנים עשר בניו איך להיות "בני ישראל" גם באחרית הימים. איך להצליח להיות עם אחד כאשר כל אחד מהשבטים תורם את חלקו המיוחד לתוך המאמץ המיוחד הזה שנקרא "בני ישראל". יעקב מבקש להורות את הדרך שבאמצעותה נוכל לשמור את הטוב בעם ישראל – דרכם של יעקב, יצחק ואברהם.
מהאמירה הכללית הזאת של יעקב, אשר משמשת מסגרת חשובה ועיקרית, הוא יוצא לברכות פרטניות לכל אחד מהשבטים. לכל אחד מהם הוא מדגיש את הכוח המיוחד לו ואת תכונתו המרכזית שתסייע למאמץ הלאומי המאוחד. כך, למשל, הוא מציין בברכתו ליהודה את גבורתו כארי, את קלות הרגלים והזריזות בברכתו לנפתלי, ואת יכולתו של יששכר לשאת בעול התורה כ"חמור גרם".
את פרק הברכות השבטיות מסיימת התורה באמירה כללית נוספת המופנית לכלל השבטים. אמירה זו מעוררת תמיהה ומצריכה עיון:
"כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח).
על פי הדקדוק העברי היה צריך לכתוב: 'איש אשר כברכתו, ברך אותו'. אז מה המשמעות של "ברך אותם"? רש"י מסביר את הדברים:
"'וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם' – והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרן? אלא כך פירושו 'וזאת אשר דבר להם אביהם' מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי? תלמוד לומר: ויברך אותם, כולם במשמע".
'ברך אותם' – לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו. מה תלמוד לומר ברך אותם? לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל. יכול שלא כללן בכל הברכות? תלמוד לומר: ברך אותם" (שם).
רש"י מלמד אותנו יסוד גדול ועצום – כל ברכה שניתנה לאחד מהשבטים בצורה ייחודית ופרטנית היא נתינת כוח לכל שבט בכלל עם ישראל. כך הופכים להיות "בני ישראל". אמנם כל שבט בורך בברכה ייחודית לו – בשבט יהודה בלטו הגבורה והמלוכה, בשבט נפתלי בלטה הזריזות ובשבט יששכר בלט עמלה של תורה; אבל כל אחת מהברכות האלו חלה על כולם, מתקיימת בכולם. ה-DNA הזה הוא משותף עם כל הפוטנציאל הגלום בו. כל שבט קיבל כוח מסוים של זריזות, עמל, גבורה ועוד – גם אם היה שבט מרכזי שבלט בכוחות אלו, עם ישראל בכללו ניחן בכוחות אלו. בזאת יעקב מבקש ללמד את בניו, כיצד לשמור על עם ישראל אחד – ובמקביל לשמור על ייחודיות מסוימת אצל כל אחד מהשבטים, כל אחד לפי כוחו, מעלתו ועוצמתו.
רש"י בדבריו רמז שישנם שבטים שיעקב לא ברך אותם באופן פרטני, אלא אפילו קנטר אותם על מעשיהם בעבר. רש"י מתכוון לראובן, שמעון ולוי:
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ה–ז).
שמעון ולוי אחים? הלא כל שנים עשר השבטים הם אחים מאותו האבא (ואם תרצו, הלא יש עוד ארבעה אחים לשמעון ולוי החולקים איתם את אימא לאה). אם כך, מדוע מצא יעקב לנכון להדגיש דווקא כאן את היותם של שמעון ולוי אחים? ומעבר לכך, מדוע דווקא את שמעון ולוי מבקש יעקב לחלק ולהפיץ בכל בני ישראל?
בכדי לענות על השאלה הזאת נעיין במדרש בראשית רבה:
"'שמעון ולוי אחים' – וכולם אינן אחים? אלא אחים הם בעצה, נטלו הם עצה על שכם והרגום, שנאמר: 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו' (בראשית לד כה). והם נטלו עצה על יוסף ובקשו להורגו, שנאמר: 'ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו'… אלא מי הם? 'ויאמרו איש אל אחיו' – זה שמעון ולוי, דכתיב בהו: 'שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם'" (בראשית רבה, צז).
יוסף, בעומדו לפני אחיו בעת התגלותו אליהם, הבין את גודל כוח האחדות, וידע והרגיש מה יכולים 'אחים' כאלו לעשות באחדותם. יוסף ידע מה אחים שמוכנים למסור את נפשם למען דרכם ואמונתם יכולים לעשות. לכן דאג להפרידם זה מזה מייד עם הגעתם למצרים:
"וכיון שבאו במצרים, אמר יוסף: אם אני מניחן במקום אחד, נוטלין עצה עלי ומחריבין את כרך מצרים. לפיכך הפריש שמעון מלוי, שנאמר: 'ויקח מאתם את שמעון' (בראשית מב כד). וכיון שהפרישוֹ, נעשה לוי יחידי, שנאמר: 'ויפתח האחד את שקו' (שם שם כז) – וכי אחד היה? והלא כבר נאמר: 'ויהי הם מריקים שקיהם' (שם שם לה)! אלא, 'האחד' – זה לוי שנעשה יחידי ותשש כחו באותה שעה" (בראשית רבה צז).
שמעון ולוי מלמדים אותנו שתי תכונות מרכזיות שבלטו בהם יותר מבכל שבטי ישראל והיו טבועות בהם: אחווה ומסירות נפש.
שמעון ולוי הם הרבה יותר 'אחים' מכל אחד מהאחים, הביולוגיים והחצי-ביולוגיים. שמעון ולוי לאורך כל הדרך היו שותפים, בעצה אחת וביחד. שום דבר לא עצר אותם באחדות זו, שום דבר לא הפריד ביניהם. כאשר הם נפרדים זה מזה – "תשש כוחו באותה השעה". הם נלחמו ומסרו את נפשם על ביזיונה של דינה אחותם כאשר זו נאנסה בידי שכם. הם היו אלו שהובילו את המאבק ביוסף "בעל החלומות" שאיים (מבחינתם) על אחדות השבטים כאשר ביקש למשול בהם על ידי חלומותיו. בזה סיכנו את עצמם מול יעקב אביהם. גם כאשר הם טועים ומנתחים את המציאות בצורה שאינה נכונה, מה שמוביל אותם למעשים שלא ייעשו היא אותה אחווה. הם היחידים שנקראים "אחים" כיוון שבכוחם למסור את נפשם בעבור עם ישראל.
יעקב מבין זאת. יוסף מבין זאת. יוסף מבין שאחים כאלו שנשארים באחדותם ומוסרים את נפשם מסוגלים להילחם בכל מציאות ולשנות אותה. להחריב את מצרים. שמעון ולוי משלמים מחיר יקר בגין היותם "אחים" – אין להם חלק ונחלה בעם ישראל. שמעון מפוזר בתוך יהודה ולוי מקבל ערי כהונה בלבד בלי נחלה, אבל הם מוכנים. הם מוכנים שוב ושוב להישאר באחדותם ולמסור את נפשם בשביל עם ישראל.
את מסירות הנפש הזאת ואת תכונת ה"אחים" הזאת, דווקא אותה מבקש יעקב להפיץ בישראל כדי שלכל אחד מבני ישראל יהיה משהו מהתכונה הזאת, כדי שלכל אחד ואחת מעם ישראל יהיה הרצון להשתייך לאחדות הזאת, גם במחיר ויתור על 'נחלה' בעם ישראל.
אתם יודעים מה למדתי בימים האלו שבהם יצאתי לכמה שעות מהשגרה שסיפרתי לכם עליה בתחילה? למדתי שהאחדות והקרבה נוצרים דווקא דרך המעשים הקטנים. ואם כל אחד מאיתנו יעשה מעשים קטנים ובסיסיים נשיג את האחדות הגדולה שתשמור על כל השבטים, הקבוצות והדעות.
למדתי שבאמצעות שיחת חולין עם המתדלק אפשר לקרב לבבות. למדתי שלפני שמישהו הוא ראש מועצה – הוא קודם כל איש טוב לב שעוצר טרמפים לאנשים פשוטים שאין להם שום אינטרס מולו. למדתי שאם מישהו רוצה באמת ליישב את הנגב – אז פשוט צריך לרצות לעשות את זה וזה קורה. למדתי שאין פסגה שלא כובשים אם פועלים יחד ואין דרך שלא עוברים בעזרת האחדות. למדתי שלטפס על הרים עם חברים לעבודה זה מעשה פשוט שיכול לתת לך, לעצמך, עוצמות אדירות במעלה הדרך.
ובעיקר למדתי שלפני שאתה חושב שאתה משהו מיוחד – תהיה בן אדם, תהיה איש, תהיה אח, תשים לנגד עיניך את חשיבותה של האומה, חשיבותה של האחדות.
שנזכה.
———————————
[1] ראובן (רובי) ריבלין – נשיאה העשירי של מדינת ישראל בין השנים 2014-2020. פוליטיקאי ומדינאי ישראלי. כיהן בין היתר כיו"ר הכנסת וכשר התקשורת. איש ירושלים.
[2] נאום השבטים – בנאום שנשא הנשיא ריבלין ב-7.6.15 בכנס הרצליה, בחלוף כשנה לתחילת כהונתו כנשיא, תיאר ריבלין את החברה בישראל כמפוצלת, לעומת העבר שבו היו בחברה רוב חילוני ציוני מוצק, ומיעוטים דתיים, חרדיים וערביים, כעת הפכה לחברה שבה הציבורים הולכים ונדמים לו בגודלם ובעצם כל אחד "מהשבטים" שווה בחלקו, כאשר תהום תרבותית, דתית וזהותית פעורה בין המגזרים ומאיימת על החברה הישראלית. הוא קרא לייצר סדר ישראלי חדש על בסיס החלפת תפיסת הרוב והמיעוט הרווחת, בתפיסה של שותפות.
[3] בשולי הדברים אציין, שמאז כתיבת שורות אלו בשנת תשע"ז ועד למועד כתיבת שורות אלו, שמעתי ביקורות סוציולוגיות קשות מאוד על נאום זה, אשר דה-פקטו מקבע את היותה של החברה הישראלית, 'חברת שבטים'.
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".
מאמרים נוספים של מוטי מלכא
