עגלת קניות

הימים מתים והם אינם מתים

התורה מספרת: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת, ובעל הכלי יקר מנסה להבין מדוע נאמרה המיתה דווקא על חיי יעקב ולא על יעקב עצמו. 

בפרשת ויחי מספרת התורה על מיתתו הקרובה של יעקב:

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:

התורה מדגישה כי קרבו ימי יעקב למות, וברור שניסוח המלמד על מותו הקרב, אך בעל הכלי יקר מעלה את השאלה- מדוע מציינת התורה כי מדובר בימי יעקב ולא במיתתו של יעקב עצמו?

ויקרבו ימי ישראל למות – במדרש (תנחומא ברכה ז׳) אמרו: הימים מתים והם אינם מתים כי כל זמן שהצדיק בעולם נמצאו ימי השלוה בעולם ובמותו בטלים אותן ימי השלוה ובטולם היינו מיתתם…

הרב מביא את דברי המדרש שמתייחסים לכך שיש הבדל בין הצדיק עצמו ובין הימים בהם הוא חי- דורו של הצדיק. למעשה כאשר הצדיק נפטר לא רק הוא נעלם מהעולם, אלא כל ההשפעה שלו ומה שהביאה לבני דורו או לסביבתו ולכן חשוב לציין שגם הימים מתים. לכן ממשיך הרב ומביא את דעת המדרש האומרת כל זמן שיעקב חי לא התחיל השעבוד, עם מות יעקב מתו גם ימי הטוב של בני ישראל.

יעקב אבינו לא מת:

הרב מעלה שאלה הנוגעת ליעקב עצמו:

אבל יעקב עצמו ארז״ל שלא מת, ואע״פ שכל צדיק נקרא חי במיתתו מ״מ נקט יעקב דווקא?!

המקור לדברי חכמים אלו הוא במסכת תענית, ורש"י מסביר כי הדברים נוגעים לפסוק המתאר את רגע מיתת יעקב: וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו, ומסביר רש"י: ויגוע ויאסף – ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו: יעקב אבינו לא מת.

תשובת הרב בעל הכלי יקר על כך נוגעת לשאלה- מה האדם משאיר אחריו?  

לפי שדרשו עליו: מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים! כי הבן יש בו חלק מן אביו וכל עובר ירך אימו ואביו הוא, ובהיות זרעו בחיים אז דומה כאילו גם הוא בחיים ר״ל חלק ממנו.

מסביר הרב כי עצם השארת זרע- תוצר פיזי של האדם בעולם, נחשב כאילו האדם המוליד עדיין בחיים. אולם בהמשך דבריו מעביר הרב את הדגש מהעולם הפיזי לעולם הערכי:

ודווקא יעקב שמיטתו שלימה וכולם זרע חי רב פעלים.

השאלה ששאל הרב- למה דווקא על יעקב נאמר שלא מת? מקבלת מענה כאן: הזרע המדובר הינו במשמעות ערכית- אדם רשע נקרא מת גם אם הוא בחיים וזהו שיפוט ערכי של מושג החיים וההבנה שחיים שאינם חיוביים בתוכן שלהם אינם באמת חיים. כאשר יש לאדם צאצאים ההולכים בדרך נכונה הוא נקרא חי כי דרכו ממשיכה.

הרב מסביר שיעקב היה הראשון באבות שמיטתו הייתה שלמה- שכל בניו המשיכו בדרכו (בניגוד לאברהם ויצחק שהולידו את ישמעאל ועשו), ולכן עליו יכולה התורה להעיד שאינו מת ושדרכו ממשיכה לחיות דרך אלו שממשיכים והולכים בה.

דיו לבא מן הדין להיות כנדון:

כעת מתייחס הרב למשב ההפוך- אם אצל יעקב שכל בניו הלכו בדרכו, הוא נקרא עדיין חי, מה קורה אצל מי שבניו לא הולכים בדרכו?

אבל, המוליד בן רשע הקרוי בחייו מת (הבן)– אז אין ברא (הבן) מזכי (מזכה את) אבא, כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון, והוא עצמו קרוי מת בחייו- ואיך יקרא חלק אביו חי!

הרב מתייחס לדין הקשור במידת קל וחומר שהתורה נדרשת בה, שאומר שההיסק שנלמד במידת קל וחומר לא יכול להיות חמור יותר מהדבר שממנו ההיסק נלמד. למשל: כאשר מרים מדברת על משה אודות האישה הכושית, היא נענשת בצרעת. משה מבקש מהקב"ה לרפא אותה ואילו הקב"ה עונה לו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים. משמעות התשובה היא שאם האב בשר ודם נוזף בביתו היא צריכה להיכלם- להתבייש ולהסתגר, שבעה ימים. על כך אומרים בברייתא דרבי ישמעאל:

מקל וחומר: כיצד? ויאמר ה' אל משה: ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים? תיסגר…! 'שבעת ימים' – קל וחומר לשכינה- ארבעה עשר יום? אלא: דיו לבא מן הדין להיות כנדון – תיסגר מרים שבעת ימים מחוץ למחנה – ואחר תיאסף.

הלימוד בברייתא הוא שאם אב בשר ודם שנוזף בביתו מביא עליה סגר של שבעה ימים- קל וחומר שאם הקב"ה נוזף בה שתיסגר ליותר ימים! אלא שלא משום שכאן בא הכלל לידי ביטוי: מכיוון שהסקנו זאת מעניין האב בשר ודם, ושם דינה להיסגר שבע ימים, אזי ההיסק- שאם הקב"ה נוזף בה ראוי שתיסגר ליותר ימים, לא תופס משום שבמצב זה ההיסק (תיסגר ל 14 ימים) יהיה חמור יותר מהדין ממנו הוא נלמד (תיסגר ל 7 ימים), ולכן תיסגר מרים רק שבעה ימים.

נחזור לדברי הבעל הכלי יקר ונראה שלפי דבריו אדם המניח בן רשע נקרא מת הוא מכיוון שאם הבן לא נקרא חי- איך הוא יוכל להעיד על אביו שהוא חי? דיו לבוא מן הדין כאן מתייחס לאב, ואילו להיות כנידון הוא הבן: האב לא יכול להיות חי אם הבן מת ודינו להיקרא כמו הבן, וכמובן שאין הדברים משליכים על האב מבחינת הערכתנו אותו ואת פועלו בחייו.

הרב מסיים את דבריו בדוגמא לדברים:

וזה שדרשו (בבא בתרא קטז), על פסוק: והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב. למה הזכיר בדוד שכיבה וביואב מיתה? לפי שדוד הניח בן צדיק כמותו משא״כ ביואב! ומטעם זה נאמרה שכיבה ביעקב, והמיתה נאמרה דווקא על הימים.

נראה שסיום דברי הרב יכול לרמז וללמד משהו את בני ישראל לדורות: נאמרה שכיבה ביעקב, משמע שזרעו עדיין ממשיך בדרכו-  גם אם יש נפילות בדרך שמביאות עליהם עונשים, ימים קשים וגלות, שהרי הימים מתים. אך יש בכך גם הבטחה בזמן שיחזרו בניו לדרכו של ישראל, מובטח שגם הימים יחזרו לטוב.

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נולד בשנת 1979, נשוי ואב לארבעה. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. עסק בעבר בחינוך, בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של סטודיו 'הרמן הדפסות'. אוהב מקרא, המקים והעורך של אתר 'מים לים'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן