דָּן, יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

זכיתי לעבוד שנתיים מלאות עם חברי ומנהלי אלוף (מיל') דורון אלמוג,[1] חוויה אדירה ומעצימה בפני עצמה. המהות של דורון, שעל פיה הוא פועל ומפעיל את כל מה שנמצא סביבו, היא האמירה החזקה כל כך שהוא מזכיר שוב ושוב ושהוא לקח על עצמו ללמד את האומה הישראלית כולה – "חברה חזקה נמדדת ביחסה לחוליה החלשה ביותר". אם תשאלו את דורון מה מפעל חייו, הוא לא ידבר על היותו אלוף פיקוד מעוטר. אין לי ספק שהוא יבחר בכפר השיקומי "עדי נגב – נחלת ערן",[2] המיועד לאוכלוסיות בעלות המוגבלויות הקשות ביותר שתפגשו אי פעם.

באותה רוח בדיוק, פועל חברי הטוב איקי בר חיים, אשר במשך עשרות שנים מקדיש את חייו בעמותת "אלין בית נעם"[3] ודואג בדיוק לאותה קבוצת אוכלוסייה באופן מעורר השראה. בימים אלו ממש, משלים איקי את מפעל חייו בדמות "שכונת האפשרויות הבלתי מוגבלות – קרית אלגה", שכונה ייחודית המשלבת אנשים בעלי מוגבלות ואנשים ללא מוגבלויות, לחיים משותפים מלאים ביחד. מטורף.

הקב"ה עשה איתי חסד וזיכה אותי להכיר את האנשים המיוחדים האלו, להיות לידם מעט לאורך הקמת מפעל חייהם וללמוד מהם כל כך הרבה על חמלה, על דאגה ועל סיוע לחוליה החלשה ביותר בחברה מחד גיסא ועל שאיפות, על חזון ועל שינוי המציאות בחברה הישראלית מאידך גיסא. נחזור לזה בסוף.

בפרשת "ויחי", אשר נקרא השבת, נפרד יעקב אבינו משנים עשר השבטים והוא מברך כל שבט בברכתו המיוחדת לו :: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".  (בראשית מט, א). מדבריו של יעקב עולה שהברכות המועברות לבניו כעת, הן לא רק ברכות נצחיות, אלא הן ברכות שמהוות את המהות של עם ישראל ואשר ילוו את האומה הישראלית לנצח נצחים.

זאת ברכת יעקב לשבט דן: 

"דָּן, יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, טז–יח).

מה המשמעות של הביטוי "כאחד שבטי ישראל", ואם הכוונה היא שהוא כמו כל שבטי ישראל, אז מדוע יעקב מוצא לנכון להגיד את זה דווקא לשבט דן?

רבי יוסף בכור שור מבעלי התוספות (המאה ה-12, צרפת) מסביר שיעקב מבקש לקבוע מסמרות לנצח וכדי שאף אחד לא יוכל לטעון ולפעול אחרת: אין הבדל בין השבטים שיצאו מהאימהות – רחל ולאה, לבין השבטים אשר יצאו מהשפחות – בלהה וזלפה. דן היה בנה הבכור של בלהה, שפחתה של רחל, אשר ניתנה ליעקב לאחר שרחל לא הצליחה להביא ילדים. יעקב, מודיע קבל עם ועולם, בפני כל השבטים, שדן הוא "כאחד שבטי ישראל", כולל היכולת שלו לשפוט ולהנהיג  את עם ישראל, כמו כל יתר בני השפחות:

"כאחד שבטי ישראל – אעפ"י שהוא מבני השפחות יעמיד שופט גדול וחזק שישפוט את ישראל בכחו והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים. כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטי ישראל" (בראשית מט, טז).

בפתיחתה של פרשת "וישב" פגשנו את היחס הלא הוגן של בני לאה, כלפי בני השפחות. רש"י (1040-1105, צרפת) על הפסוק: "וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב), מלמד אותנו על היחס הלא הוגן של בני לאה כלפי האחים שהם בני השפחות:

 "את בני בלהה – כְּלוֹמַר וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן. את דבתם רעה – כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו… וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים" (רש"י, בראשית לז, ב).

הייתה מציאות חזקה של מעמדות בין האחים, מציאות של פגיעה בבני השפחות וזלזול בהם, ויעקב מסיר את המעמדות האלו לפני מותו וקובע, באמצעות שבט דן שהוא הבכור לבני השפחות, שכולם שווים. הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר באופן מפורט מדוע נדרש יעקב להצהיר על היותו של שבט דן שווה לכל השבטים:

"ביששכר, סיים יעקב את ששת בני לאה, אשר ממנה ישתלשל הגרעין העיקרי של העם היהודי. דן היה בנם הראשון של השפחות, ודבר זה יסביר את המילים בהן מציג אותו יעקב. יעקב נשא את השפחות כתוצאה ממשאלתן הנאצלת של נשיו להעמיד בנים רבים ככל האפשר לבניין עם ה'. דן היה בנה הראשון של שפחת רחל, אשר לא יכלה לכבוש את צערה על שלא יכלה לכאורה ליטול חלק בבניין האומה המובטחת (=שכן היא הייתה עקרה). משום כך אומר יעקב: דן ייצג את עמו, כמו כל אחד משבטי ישראל. הוא איננו פחוּת מהם, וגם הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהכלל… הוא שווה לאחיו באופן מלא, וגם הוא יתרום את תרומתו הייחודית לכלל האומה" (רש"ר הירש, בראשית מט, טז).

רש"י (1040-1105, צרפת), כמו פרשנים נוספים אחרים, מייחס את ברכת יעקב לנבואה ייחודית על שמשון הגיבור אשר יצא משבט דן והנהיג את ישראל בתקופת השופטים. בסיפא של דבריו מדגיש רש"י את היותו של שבט דן לא רק שווה ליתר השבטים, אלא שווה ערך לשבט המיוחד ביותר, לשבט יהודה:

"כאחד שבטי ישראל – כָּל יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ כְּאֶחָד עִמּוֹ, וְאֶת כֻּלָּם יָדִין, וְעַל שִׁמְשׁוֹן נִבָּא נְבוּאָה זוֹ; וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ כאחד שבטי ישראל, כַּמְיֻחָד שֶׁבַּשְּׁבָטִים, הוּא דָּוִד, שֶׁבָּא מִיהוּדָה" (בראשית מט, טז).

זאת אומרת, "כאחד שבטי ישראל" – כל שבט בעם ישראל, ולא משנה אם הוא בן אצולה או בן שפחה, בכוחו להנהיג, לשפוט, למלוך ולהוביל את עם ישראל. בדיוק כפי שעשה זאת שמשון הגיבור משבט דן.