חיפוש
עגלת קניות

דָּן, יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

דרכו של דן היא הדאגה לחלש מתוך הבנה שכל הצלחת העם אינה שווה אם הוא לא יודע לדאוג לחלשים שבתוכו. רק בדרך זו ניתן לבנות אומה שלמה.

זכיתי לעבוד שנתיים מלאות עם חברי ומנהלי אלוף (מיל') דורון אלמוג,[1] חוויה אדירה ומעצימה בפני עצמה. המהות של דורון, שעל פיה הוא פועל ומפעיל את כל מה שנמצא סביבו, היא האמירה החזקה כל כך שהוא מזכיר שוב ושוב ושהוא לקח על עצמו ללמד את האומה הישראלית כולה – "חברה חזקה נמדדת ביחסה לחוליה החלשה ביותר". אם תשאלו את דורון מה מפעל חייו, הוא לא ידבר על היותו אלוף פיקוד מעוטר. אין לי ספק שהוא יבחר בכפר השיקומי "עדי נגב – נחלת ערן",[2] המיועד לאוכלוסיות בעלות המוגבלויות הקשות ביותר שתפגשו אי פעם.

באותה רוח בדיוק, פועל חברי הטוב איקי בר חיים, אשר במשך עשרות שנים מקדיש את חייו בעמותת "אלין בית נעם"[3] ודואג בדיוק לאותה קבוצת אוכלוסייה באופן מעורר השראה. בימים אלו ממש, משלים איקי את מפעל חייו בדמות "שכונת האפשרויות הבלתי מוגבלות – קרית אלגה", שכונה ייחודית המשלבת אנשים בעלי מוגבלות ואנשים ללא מוגבלויות, לחיים משותפים מלאים ביחד. מטורף.

הקב"ה עשה איתי חסד וזיכה אותי להכיר את האנשים המיוחדים האלו, להיות לידם מעט לאורך הקמת מפעל חייהם וללמוד מהם כל כך הרבה על חמלה, על דאגה ועל סיוע לחוליה החלשה ביותר בחברה מחד גיסא ועל שאיפות, על חזון ועל שינוי המציאות בחברה הישראלית מאידך גיסא. נחזור לזה בסוף.

בפרשת "ויחי", אשר נקרא השבת, נפרד יעקב אבינו משנים עשר השבטים והוא מברך כל שבט בברכתו המיוחדת לו :: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".  (בראשית מט, א). מדבריו של יעקב עולה שהברכות המועברות לבניו כעת, הן לא רק ברכות נצחיות, אלא הן ברכות שמהוות את המהות של עם ישראל ואשר ילוו את האומה הישראלית לנצח נצחים.

זאת ברכת יעקב לשבט דן: 

"דָּן, יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, טז–יח).

מה המשמעות של הביטוי "כאחד שבטי ישראל", ואם הכוונה היא שהוא כמו כל שבטי ישראל, אז מדוע יעקב מוצא לנכון להגיד את זה דווקא לשבט דן?

רבי יוסף בכור שור מבעלי התוספות (המאה ה-12, צרפת) מסביר שיעקב מבקש לקבוע מסמרות לנצח וכדי שאף אחד לא יוכל לטעון ולפעול אחרת: אין הבדל בין השבטים שיצאו מהאימהות – רחל ולאה, לבין השבטים אשר יצאו מהשפחות – בלהה וזלפה. דן היה בנה הבכור של בלהה, שפחתה של רחל, אשר ניתנה ליעקב לאחר שרחל לא הצליחה להביא ילדים. יעקב, מודיע קבל עם ועולם, בפני כל השבטים, שדן הוא "כאחד שבטי ישראל", כולל היכולת שלו לשפוט ולהנהיג  את עם ישראל, כמו כל יתר בני השפחות:

"כאחד שבטי ישראל – אעפ"י שהוא מבני השפחות יעמיד שופט גדול וחזק שישפוט את ישראל בכחו והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים. כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטי ישראל" (בראשית מט, טז).

בפתיחתה של פרשת "וישב" פגשנו את היחס הלא הוגן של בני לאה, כלפי בני השפחות. רש"י (1040-1105, צרפת) על הפסוק: "וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב), מלמד אותנו על היחס הלא הוגן של בני לאה כלפי האחים שהם בני השפחות:

 "את בני בלהה – כְּלוֹמַר וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן. את דבתם רעה – כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו… וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים" (רש"י, בראשית לז, ב).

הייתה מציאות חזקה של מעמדות בין האחים, מציאות של פגיעה בבני השפחות וזלזול בהם, ויעקב מסיר את המעמדות האלו לפני מותו וקובע, באמצעות שבט דן שהוא הבכור לבני השפחות, שכולם שווים. הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר באופן מפורט מדוע נדרש יעקב להצהיר על היותו של שבט דן שווה לכל השבטים:

"ביששכר, סיים יעקב את ששת בני לאה, אשר ממנה ישתלשל הגרעין העיקרי של העם היהודי. דן היה בנם הראשון של השפחות, ודבר זה יסביר את המילים בהן מציג אותו יעקב. יעקב נשא את השפחות כתוצאה ממשאלתן הנאצלת של נשיו להעמיד בנים רבים ככל האפשר לבניין עם ה'. דן היה בנה הראשון של שפחת רחל, אשר לא יכלה לכבוש את צערה על שלא יכלה לכאורה ליטול חלק בבניין האומה המובטחת (=שכן היא הייתה עקרה). משום כך אומר יעקב: דן ייצג את עמו, כמו כל אחד משבטי ישראל. הוא איננו פחוּת מהם, וגם הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהכללהוא שווה לאחיו באופן מלא, וגם הוא יתרום את תרומתו הייחודית לכלל האומה" (רש"ר הירש, בראשית מט, טז).

רש"י (1040-1105, צרפת), כמו פרשנים נוספים אחרים, מייחס את ברכת יעקב לנבואה ייחודית על שמשון הגיבור אשר יצא משבט דן והנהיג את ישראל בתקופת השופטים. בסיפא של דבריו מדגיש רש"י את היותו של שבט דן לא רק שווה ליתר השבטים, אלא שווה ערך לשבט המיוחד ביותר, לשבט יהודה:

"כאחד שבטי ישראל – כָּל יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ כְּאֶחָד עִמּוֹ, וְאֶת כֻּלָּם יָדִין, וְעַל שִׁמְשׁוֹן נִבָּא נְבוּאָה זוֹ; וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ כאחד שבטי ישראל, כַּמְיֻחָד שֶׁבַּשְּׁבָטִים, הוּא דָּוִד, שֶׁבָּא מִיהוּדָה" (בראשית מט, טז).

זאת אומרת, "כאחד שבטי ישראל" – כל שבט בעם ישראל, ולא משנה אם הוא בן אצולה או בן שפחה, בכוחו להנהיג, לשפוט, למלוך ולהוביל את עם ישראל. בדיוק כפי שעשה זאת שמשון הגיבור משבט דן. 

הרשב"ם (1080-1160, צרפת) יוצא באופן נחרץ נגד הגישה המייחסת את ברכת יעקב לנבואה על שמשון וקובע שברכת יעקב מתייחסת לשבט דן עצמו אשר היה "מאסף לכל המחנות" בעת המסעות של בני ישראל במדבר:

"דן ידין עמו – המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלישתים וינקרו את עיניו ומת עם פלישתים בענין רע ?! חלילה חלילה. אך על שבטו של דן נתנבא שהוא מאסף לכל המחנות. וגם ביהושע כתיב: "והמאסף הולך אחר הארון" ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושע אחר כל הדגלים והיה צריך להילחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב כל הנחשלים אחריהם בדרך, ולהינקם מן האומות כי גיבורים היו. לכך אמר יעקב: דן ידין עמו – ינקום נקמת עמו". (רשב"ם, בראשית מט, טז).

 

התורה בספר דברים מתארת לנו את מעשה עמלק ומלמדת אותנו: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ" (דברים כה, יח). יעקב קובע כאן את תפקידו של דן לדורות והמהות הזאת תהיה טבועה בעם ישראל לנצח. תפקידו של שבט דן, אשר היה מאסף לכל המחנות הוא לאסוף את "הנחשלים". רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מסביר מי היו "הנחשלים":

ויזנב בך – …והם הנחשלים אחריך שלא היה בם כח ללכת ויתכן להיות מלת נחשלים כמו נחלשים" (אבן עזרא, דברים כה, יח).

דן הוא השבט שלא משאיר אף אחד מאחור. דן הוא השבט שדואג לכל אלו העייפים, אלו שנגמרו להם הכוחות הפיזיים והנפשיים ללכת ולהתקדם והם מוכנים לוותר, זהו נגמר הכוח. דן היה זה שלא ויתר לאף אחד ולא נתן לאף אחד ליפול. דן היה זה שנשאר מאחור ודאג לכל מה שהיה צריך והוא לא היה מסתפק בזה. שבט דן היו נלחמים בעבור אותם "נחשלים", חלשים, עייפים ויגעים, הם היו יוצאים נגד אומות העולם הבאים לזנב בהם ולתפוס את החולייה החלשה ביותר ומגנים עליהם בגופם.

המשמעות של "כאחד שבטי ישראל", שהיה מאסף לכל המחנות, בלי הבדלים של שבט, משפחה, תפקיד, עושר, כבוד, מגבלה פיזית או נפשית או כל דבר אחר. היה מאסף לכולם – "כאחד שבטי ישראל". דן הוא עד כדי כך דומיננטי בפעולה שלו מאחור, עד אשר המדרש משווה אותו בפעולתו ליהודה, אשר הוביל את המחנה:

"דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כַּמְיֻחָד שֶׁבַּשְּׁבָטִים, זֶה יְהוּדָה, לְפִיכָךְ הָיָה רֹאשׁ לְאֵלּוּ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, כְּשֵׁם שֶׁיְּהוּדָה הָיָה רֹאשׁ לְכֻלָּם" (במדבר רבה יד, ט).

המדרש מלמד שברגע ששמשון היה ברגעיו האחרונים וביקש כוחות מהקב"ה למוטט את הבניין על יושביו הפלישתים, הוא מזכיר לקב"ה שהוא כשופט, היה מגיע לכולם, שופט את כולם באופן שווה, כאחד, ולא היה מטריח אותם עליו. כמו כן, הוא מעולם לא ביקש מאף אחד כלום – אפילו לא להעביר את מקלו מכאן לכאן, ובזכות זה נתן לו הקב"ה את הכוחות להפיל את המבנה על יושביו והוא נקם בפלישתים נקמה גדולה:

"כאחד שבטי ישראל – ששפט שבטי ישראל כאחד. שהקב"ה נקרא אחד. כשם שהקב"ה אינו מטריח על ישראל יותר מדאי. כך שמשון היו שופט את ישראל ולא היה מטריח עליהם… מאי דכתיב "ה' צבאות זכרני נא ופקדני נא" (שופטים טז, כח). אמר שמשון לפני הקב"ה : רבונו של עולם זכור לי עשרים שנה שהייתי שופט את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום" (מדרש לקח טוב, בראשית מט, טז).

דן, בכיר בני השפחות, יודע היטב מה המשמעות של להיות בן שפחה, הוא יודע היטב מה זה להיות נחות, חלש ומבוזה. הוא לא ייתן לזה לקרות בעם ישראל, הוא יהיה זה שיאסוף את כולם, את החלשים והנחשלים ביותר, הוא זה שייגע בהם ויוביל אותם לתוך האומה הישראלית. הוא השבט שיעניק סיוע גם בלי שמישהו יבקש, הוא זה שידאג לאלו שאינם יכולים לדבר או להביע את עצמם, הוא זה שידחוף את כל מי שזקוק לכך, גם את אלו שאינם יכולים לבקש עזרה. 

תחשבו על זה רגע, הדרך של שבט דן זאת מהות, דרך חיים – זאת הדאגה לחוליה החלשה ביותר בעם ישראל. לאסוף את כולם, לדאוג לכולם מתוך הבנה בסיסית שכל ההיי-טק, הטכנולוגיה, הבנייה, העוצמה וההצלחה המסחררת של האומה הישראלית על כלל רבדיה – אינם עומדים אלמלא אותה חברה יודעת לדאוג לחלשים ביותר, לאסוף את כולם בדרך ולא להשאיר אף אחד מאחור. אין לי ספק שאנשים כמו דורון ואיקי הם צאצאיו של שבט דן, הם אלו שלא משאירים אף אחד מאחור ובכל מחיר.

 

שנזכה לקבל קצת מכוחותיו של שבט דן.

——————————————

[1] אלוף (מיל') דורון אלמוג – נולד ב-1951, אלוף במילואים. בתפקידו האחרון שימש כמפקד פיקוד דרום. יזם והקים את הכפר השיקומי "עדי נגב – נחלת ערן" בעבור בנו ערן. כיום הוא יו"ר הכפר השיקומי. חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשע"ו.

[2] "עדי נגב – נחלת ערן" – כפר שיקומי לתינוקות, לילדים ולמבוגרים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית קשה ובעיות רפואיות מורכבות, כגון מומים ומחלות גנטיות. הכפר ממוקם בנגב הצפוני, סמוך לעיר אופקים ומהווה מודל לטיפול לעולם כולו.

[3] אלין בית נעם – עמותה הדוגלת בכבוד האדם ובצדק חברתי,  תוך שימת דגש בתחום המוגבלות. העמותה מפעילה מערך מגוון של פרויקטים לסיוע בשיפור איכות חייהם של אנשים בעלי  מוגבלות ומר בר חיים הוא המנהל הכללי. בימים אלו משלימה העמותה פרויקט בינוי רחב היקף ביער האילנות (סמוך ליישוב קדימה) ובמסגרתו מוקמת שכונה אשר תשלב חיים משותפים לאנשים בעלי מוגבלות וללא מוגבלות, פרויקט חדשני ופורץ דרך בעולם.

תמונה של אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

מאמרים נוספים של מוטי מלכא

עוד מהאתר
דילוג לתוכן