אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם

לפני כעשור, לקחתי חלק תוכנית מנהיגות שהיום היא כבר מוכרת ורחבה מאוד,  תוכנית "מעוז". ההתחלה בשנת ההכשרה הייתה לא כל כך פשוטה, לא הייתי רגיל בקבוצות מהסוג הזה והדינמיקה של לדבר ולהביא את עצמך לקבוצה לא הייתה אהובה עליי במיוחד (ללא שום קשר לחברים הנפלאים בקבוצה, זה פשוט לא אני). אחרי שלושה חודשים בתוכנית, תפס אותי מנהל התוכנית בסמינר סוף שבוע ודיבר איתי דברים קשים. הוא ממש דרש ממני להביא את עצמי, את יכולותיי לקבוצה ובהתחלה חשבתי שהוא סתם "נפל" עליי, אח"כ הבנתי שהשיחה הזאת, קשה ככל שהייתה, הייתה אחת הברכות שקיבלתי להכשרה עצמה ולחיים בכלל.

איש אשר כברכתו

פרשת "ויחי" אותה נקרא השבת, אנו נפרדים מיעקב ומהשבטים, אך לא לפני שיעקב ייכנס את כולם לפני מותו ויבהיר לכל אחד מהם את תכליתם ועוצמתם כ-"בני ישראל". שלושת האחים הראשונים, ראובן, שמעון ולוי, שומעים מיעקב דברי קשים שאינם נראים כברכה. הדברים היו עד כדי כך קשים שיהודה, הבא בתור אחריהם נבהל ובורח לאחריו ויעקב קורא לו: " יהודה, אתה יודוך אחיך" , כמו שמלמד אותנו המדרש:

"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ – אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חַנִּילַאי, כְּשֶהוֹכִיח יַעֲקֹב אֶת רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן הוֹרִיקוּ פָּנָיו שֶׁל יְהוּדָה, וְנִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יוֹכִיחוֹ בְּמַעֲשֵׂה תָּמָר. מִיָּד קְרָאוֹ וּפִיְּסוֹ יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". (ילקוט שמעוני, פרשת ויחי, קנט)  

יעקב מתחיל בדברים קשים לשלושת השבטים הראשונים, למרות זאת הפסוק המסכם את הברכות של יעקב אומר כך :

"כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם—אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח)

שלוש פעמים מוזכרת הברכה בפסוק המסכם את דבריו של יעקב. מה המשמעות של החזרה המשולשת על הדברים ושאלה זו מתחזקת לאור העובדה שחלק מהאחים כלל לא זכו בברכה, אלא במילות תוכחה של יעקב כפי שראינו לעיל ? האם אכן כך  ?

רש"י (1040-1105, צרפת) מתייחס לכל השאלות שהעלנו. מהמילים "ויברך אותם" לומד רש"י שכל השבטים כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו ברכות :

"וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם- וַהֲלֹא יֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא בֵּרְכָם אֶלָּא קִנְטְרָן ? אֶלָּא כָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם מַה שֶּׁנֶאֱמַר בָּעִנְיָן; יָכוֹל שֶׁלֹּא בֵרַךְ לִרְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, תַּלמוד לומר וַיְבָרֶךְ אוֹתָם – כֻּלָּם בְּמַשְׁמָע". (רש"י, בראשית מט, כח)

איך מתיישב פירושו של רש"י עם המילים הקשות לראובן, שמעון ולוי נראה בהמשך. מהמילים הנוספות בנוגע לברכות "איש אשר כברכתו" לומד רש"י, שלכל אחד ואחד נתן יעקב את ברכתו העתידה לבוא באופן ייחודי לו : "איש אשר כברכתו – בְּרָכָה הָעֲתִידָה לָבֹא עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד". (שם)

ומהמילים המסכמות "ברך אותם" לומד רש"י דבר נפלא. הוא מלמד שאומנם כל שבט ושבט קיבל את הכוח הייחודי לו: יהודה אריה, נפתלי איילה, בנימין זאב וכיוצא בזה. אבל, כל אחד מהשבטים האחרים קיבל אף הוא חלק מהכוחות האלו המיוחדים לשבט מסוים:

"ברך אותם – לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אוֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם? לְפִי שֶׁנָּתַן לִיהוּדָה גְּבוּרַת אֲרִי וּלְבִנְיָמִין חֲטִיפָתוֹ שֶׁל זְאֵב וּלְנַפְתָּלִי קַלּוּתוֹ שֶׁל אַיָּל, יָכוֹל שֶׁלֹּא כְלָלָן כֻּלָּם בְּכָל הַבְּרָכוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם". (שם)

כולם שווים בברכתם?

המהר"ל מפראג (1520-1609, צ'כיה) מסביר בהרחבה את העניין ומלמד שאי אפשר לומר שהברכות היו שוות בין האחים, שכן המלכות כדוגמא הלכה רק ליהודה,  אבל כולם קיבלו קצת מכוח של כל אחד, כך שלכל שבט היה כוח דומיננטי אחד וכוחות קטנים המורכבים מכוחם של השבטים כולם:

"תלמוד לומר בירך אותם וכו' – אינו רוצה לומר שכולם שוים בברכתם, דאם לא כן "לא יסור שבט מיהודה" יהיה שייך אצל כל אחד, וזה לא יתכן, וכן כל הברכות, אלא כי מה שיש ביהודה גבורת ארי ולבנימין זאב (פסוק כז) – בדבר מה ממנו יהיו שווים, שיהיה לראובן קצת דמיון אל ארי – אבל לא ארי גמור, אבל העיקר הוא באותו שבט שנתברך באותה הברכה, רק שכולל כלם יחד – בדבר מה מן הברכות יהיו כלם שווים". (גור אריה על בראשית מט, כח)

רבנו בחיי (1255-1340, ספרד) לומד מהפסוק המסכם שני דברים מרכזיים, האחד שיעקב ברך את השבטים פעמיים – פעם אחת בברכה כללית לכולם ופעם אחת בברכה פרטנית. אפשרות אחרת שמעלה  רבנו בחיי היא שיעקב ברך את השבטים בשתי סוגי ברכות – האחת ברכה לעכשיו, לזמן הנוכחי בו הם חיים והשנייה לדורות ולעתיד לבוא:

"איש אשר כברכתו ברך אותם – והלא כבר הזכיר ויברך אותם. על דרך הפשט ויברך אותם אמר בכלל, איש אשר כברכתו ברך אותם בפרט, או יאמר ויברך אותם לשעה ברך אותם לדורות". (רבנו בחיי, בראשית מט', כח)

אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) לומד דבר נפלא מריבוי הברכות בפסוק המסכם. הוא מלמד אותנו שמצד אחד כל שבט ושבט קיבל את הברכה המיוחדת לו לפי "נשמתו וכפי מעשיו". מצד שני, אמירת הברכה ברבים היא לטעת בהם את ההבנה ואת המציאות לפיה ברכת שבט אחד עושה טוב לכל השבטים כולם לכל עם ישראל. אם יהודה ימלוך בעוצמה הוא יגן על כל עם ישראל, אם זבולון יעשה מסחר טוב – הוא יטיב עם כל עם ישראל, אם יששכר ילמד תורה בדבקות – זה ייטיב עם כל עם ישראל :

"אשר כברכתו – פירוש הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוין יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך ולא הפך המסילות.

ברך אותם וגו' – אמר אותם לשון רבים להיות כי ברכת כל אחד ואחד תועיל לעצמו ולכל אחיו כמו שתאמר כשיברך למלך שידו בעורף אויביו הנה מגיע הטוב לכל אחיו. וכן כשירבה מעלת אחד ושפעו והדרגתו לכל אחיו יגיעו גם כן מקצת דבר, לזה אמר איש אשר כברכתו ברך אותם". (בראשית מט, כח)

איזה דיוק וביטוי נפלא של אור החיים הקדוש. יעקב מכיר היטב את נפשו של כל אחד ואחד משבטי ישראל, יודע מה כוחו ומה עוצמתו, מה יכולותיו ומה מעשיו בפועל והוא נותן לכל אחד ואחד את הברכה המתאימה לשורשי נשמתו ולהוויתו של השבט. אבל הוא גם מבין שכוחו של עם ישראל זה שכל אחד מביא לעם ישראל את עוצמתו. עוצמתו של יהודה – מגינה על כל עם ישראל, וכך כל שבט ושבט.