*

נאומו של יהודה, הפותח את פרשת 'ויגש' ארוך וטעון. הוא מגולל את כל מה שעברו האחים עם יוסף, ובסופו יהודה נותן הצעה: הוא יישאר במצרים כעבד ליוסף תחת בנימין, ושאר האחים יחזרו לכנען. אפשר לטעון שמסירות הנפש של יהודה היא שגרמה ליוסף להישבר, אבל נראה שלא זו הנקודה. מבין דבריו של יהודה בולט ביטוי אחד, שלדעתי הוא גורם השבירה. זהו הביטוי שבאמצעותו הוא מתאר את הקשר שבין בנימין לאביו יעקב:

ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו.

אונקלוס התקשה להבין את הביטוי "ונפשו קשורה בנפשו" כפשוטו, ולכן תרגם שבנימין היה חביב על אבא שלו כנפשו, כלומר כעצמו. אבל נראה שדווקא פשט הביטוי הוא המדויק כאן. על פי יהודה, הקשר בין בנימין לאביו הוא יותר מאשר יחסים רגילים שבין בני אדם אוהבים ואפילו בין הורים לילדים. מאז היעלמותו של יוסף, הפך בנימין לבן מיוחד עבור יעקב. הוא היה תקוותו להקים דור המשך לרחל. הוא היה הבן היחיד שנותר לו מאשתו האהובה. לכן נפשו של יעקב היתה קשורה בנפשו של בנימין. הם לא היו דמויות נפרדות, אלא כרוכות אחת בשניה. כל מה שיקרה לבנימין יקרה ליעקב בעצמו. גורל הבן וגורל האב קשורים ותלויים זה בזה.

ייתכן שבדברים האלו פרט יהודה על מיתר רגיש בעולמו של יוסף. במשך עשרים ושתיים שנה, יוסף חי במנותק מאביו. גם כשעלה לגדולה הוא לא שלח שליח או הודיע בכל דרך שהיא לאביו שהוא חי. ואפשר להבין אותו. כשהיה בארץ כנען, תחת חסותו של אביו, הוא היה לא יותר ממשרת של בני השפחות. את חייו שם סיים בבור, כשהוא ערום וחסר כל. חלומותיו על גדולה וכבוד היו נראים מנותקים מהסביבה הטבעית שבה גדל.

רק כשהגיע למצרים, והתמודד לבדו עם גורלו, במנותק ממשפחתו, נראה היה שחלומותיו מתגשמים. בבית פוטיפר יוסף עלה במעמד עד שהגיע להיות ממונה על כל הבית. גם לאחר שנזרק לבור האסורים הוא הפך לממונה על כל האסירים. וכמובן, בעקבות כשרונו לפתור חלומות ובזכות הקשרים שטווה, הצליח יוסף להגיע לבסוף למעמד הכי בכיר במצרים, להיות משנה למלך.

נראה היה שחלומותיו של יוסף מתממשים דווקא כאשר הוא לבדו, במצרים, ואילו כאשר הוא עם משפחתו, תחת אביו, הוא נותר בתחתית הסולם. היש להתפלא אפוא שלא היתה ליוסף שום מוטיבציה לחדש את הקשר עם משפחתו לאורך כל השנים הללו?