עגלת קניות

חוסר צדק במכירת יוסף

חוסר צדק במכירת יוסף

סיפור מכירת יוסף מלווה בתחושת צדק והתעמרות מתחילתו ועד סופו- פעם אלו האחים, פעם יעקב, פעם פוטיפר ופעם יוסף. תחושה זו מעלה את השאלה- מה עושים מול חוסר צדק?

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה:

אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח:

וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: 

וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו:

וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת:

וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי:

 

חוסר צדק במעשי האחים:

כאשר קוראים את סיפור יוסף והאחים אחת התחושות העיקריות שמלוות את הקריאה היא תחושת חוסר הצדק או ההתעמרות של החזק בחלש החוזרת לאורך כל שלבי הסיפור.

הדבר מתחיל כבר ביעקב אבינו:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: 

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:

כבר בתחילת הסיפור אנו שומעים על ההעדפה הברורה של יעקב כלפי יוסף, דבר שמוביל את האחים לתחושות שנאה כלפי יוסף.

חז"ל שמו לב לחוסר ההוגנות של יעקב ביחס לבניו וראו בה את הגורם שהוביל לשנאת האחים ולירידת יוסף למצרים:

וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת בְּנוֹ בֵּין בָּנָיו שֶׁעַל יְדֵי כְּתֹנֶת פַּסִּים שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב לְיוֹסֵף לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם…  אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָּם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילַת שֶׁהוֹסִיף יַעֲקֹב לְיוֹסֵף מִשְּׁאָר בָּנָיו נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם (ילקוט שמעוני).  

בהמשך הסיפור גם האחים עצמם נוהגים בחוסר הגינות ובהתעמרות באחיהם הקטן: 

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:

האחים לוקחים את יוסף ומשליכים אותו לבור, מפשיטים ממנו את כותונת הפסים – אותה הכותונת שסימלה את אי השוויון שבין האחים, ומשליכים אותו לבור.

במעשה ההשלכה כוונתם להרוג את יוסף עדיין לא חלפה, שהרי יהודה ממשיך ושואל מה בצע כי נהרוג את אחינו?

גם התיאור של זריקת יוסף לבור לא מעביר נכונה את המתרחש.

בתיאור בפרשת וישב מופיע תיאור נקי וטכני של המעשה, אך כאשר יגיעו האחים אל מול יוסף שליט מצרים אנו נשמע את הדברים בצורה קצת שונה:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:

פתאום אנו שומעים פרטים שלא היו בתיאור של המכירה- ונדמיין לעצמנו את הסיטואציה:

יוסף, בחור בן 17 נתפס על ידי עשרה בחורים בוגרים וגדולים ממנו, הוא מבין מה הולך להיות, הוא משתולל, הוא צורח והוא בוכה, הוא מזכיר להם שהם אחים, בני אב אחד אך הם לעומתו אטומים ובכוח זורקים אותו לבור.

אטימות זו מוזכרת ברמז בתיאור המכירה כאשר הדבר הבא שמוזכר לאחר זריקתו לבור הוא: וישבו לאכול לחם…

חוסר צדק כלפי יעקב:

גם כלפי האב נוהגים הבנים בחוסר הגינות:

וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם:

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא:

הם משקרים ליעקב למרות הסבל שהם גוזרים עליו, ולכן הם לא עושים זאת בפניו- הידיעה כמה הוא עתיד יסבול מעכשיו כנראה לא נתנה להם את האומץ להגיע ולומר לו את הדברים בעצמם, לכן הם שולחים לו את הכותונת.

אבל קשה להתעלם עדיין מהתחושה שעולה במעשה  ש 'החזרנו' לך : אתה ביטאת את אהבתך היתרה בכותונת, ובאותה כותנת גם נבשר לך שהוא איננו.

גם כאשר הם רואים את האב באבלו, אף אחד מהם לא צועד קדימה ומתוודה- אולי יש עוד סיכוי לרדוף אחרי השיירה ולהחזיר את יוסף.

חוסר צדק במצרים:

אנחנו ממשיכים עם יוסף בבית פוטיפר וגם כאן לא נגמרת תחושת אי הצדק: 

יוסף מוצא בית חדש אחרי שנדחה מביתו שלו, הוא מוצא דמות אב חדשה בפוטיפר שמעריך ומגדל אותו, הוא מוצא דמות אם חדשה בדמות אשת פוטיפר, אך כל זה לא מחזיק מעמד ושוב שלא באשמתו הוא מורד לבור.

את התחושות האלו הוא יבטא מול שר המשקים: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. גם כאן חוסר הצדק השיג אותי!

יוסף מנסה להשיב את הצדק על ידי שר המשקים, אך גם זה לא צולח: וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

 

התעמרותו של יוסף:

והנה לאחר שנתיים התמונה מתהפכת: יוסף מוצא מן הבור לפתור את חלום פרעה, הוא מתעלה למעמד שליט מצרים, וכאשר מגיע הרעב גם מעמדם של האחים מתהפך וכעת הם אלו הניצבים מול יוסף כאשר הכוח הוא בידי יוסף.

כאן מתחילה התעמרות נוספת, אך הפעם על ידי יוסף: הם מואשמים בריגול, שמעון נילקח והם נשלחים לביתם בכדי להביא את בנימין.

אם נדמיין את הסיטואציה הקשה כאשר הם חוזרים לבית יעקב: יעקב שבור עדיין מטריפת יוסף יוצא לקראתם לגלות שעוד אחד מבניו חסר, הוא מאשים אותם: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.

כאבו של יעקב מובן, אבל תוך כדי הקריאה אנו מתעלמים מכאב אחר שנלמד בין השורות: נדמיין את שיירת האחים מגיעה, הילדים רואים אותם מרחוק ויוצאים לקראתם, שמחים לראות כל אחד את אביו, שמחים באוכל שמגיע.

כאשר הם מגיעים והילדים רצים כל אחד לאביו, ניצבים שישה ילדים ומחפשים את אביהם – ששת ילדי שמעון.

באוהל של שמעון לא יהיו קולות שימחה בתקופה הקרובה, האם תצטרך להסביר איפה אבא? אך ללא הצלחה.

כול יום שיצאו האחים מאוהלם בבוקר ויראו את אחד מילדי שמעון עומד נבוך ומחפש אולי הוא יגיע- תחושת חוסר הצדק תקרע את חזיהם.

כאשר יפנו ויראו את האב השכול יושב ומתאבל- הדמעות יזלגו מאליהן.

התחיל בלשון תחינה:

עוברים הימים, ויש צורך לרדת מצרימה שוב והפעם חייבים לקחת את בנימין.

הם מגיעים ועומדים שוב מול יוסף, אך הפעם נראה שיש רווחה: הם אוכלים עם יוסף, שמעון מוצא אליהם והם נשלחים עם שקים מלאי אוכל לביתם! יוסף למעשה מרים את מצב רוחם ומעורר בהם את התחושה שהכול בסדר, אבל כל זה רק כהכנה לעניין הגביע.

ושוב הטלטלה מכה בהם והם חוזרים לעמוד מול יוסף.

כאן בנקודה זאת אנו מצפים שכל התחושות הללו ומסכת הייסורים שעברו תתפרץ מתוכם והמפגש מול יוסף יהפוך לשדה קרב, אבל להפתעתנו זה לא קורה!

במקום זאת יהודה ניגש ובנאום מלא התרפסות הוא מתחנן מול יוסף על בנימין, ומי שישים לב יראה המילים שחוזרות הכי הרבה במפגש זה הם אדוני ו-עבדך.

הדרשנים והפרשנים שמו לב עניין הזה, ובעל ילקוט לקח טוב אומר:     

א״ר יוחנן בשעה שתפס יוסף את בנימין, ואמר האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד. אמר יהודה: בנימין נתפס, כלום יש שלום בבית אבא?

מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול ונתמלא חמה על יוסף.

כיון שראה יוסף סימנים שהיה בו, שחמשה בגדים היה לבוש. ונימה הייתה בלבו, בשעה שכועס קורעת את כולם!

מה עשה יוסף? בעט באבן של שיש שהיה יושב עליו- ועשהו גל של צרורות.

מיד תמה יהודה ואמר: זה גבור כמוני!

מיד: ויגש אליו יהודה.

בא לשלוף חרבו ואינה נשלפת!

אמר: זה צדיק הוא.

מיד: התחיל לשון תחינה.

ננסה להסביר את דבריו: אומר יהודה בנימין נתפס כלום יהיה שלום בבית אבא – המעשה של יוסף לא משפיע רק על בנימין ועל כך שהוא יאלץ להיות לעבד, אלא יש לו השפעה רחבה יותר- לא יהיה שלום בבית אבא.

כוונת יהודה היא שמעשה זה מערער ושובר את כל משפחת יעקב כולה: גם ליעקב עצמו לא תהיה מנוחה מכך, וגם האחים יסתובבו בתחושה שהם הכזיבו את אביהם.

בכל פעם שיסתכל עליהם הוא ייזכר בבנימין וטענתו כלפי שאר הבנים רק תגדל- המשפחה כמשפחה לא תוכל לעמוד בזה!

על כך הכעס הגדול של יהודה- הוא כועס על חוסר הצדק שיש כאן לא רק כלפיהם וביחס לשאלה איך יראו חייהם בבית יעקב מעתה, אלא גם ובעיקר ביחס ליעקב שאין לו שום אשמה בכך.

במקרים רבים במציאות אין לנו את מי להאשים באירועים שליליים או לא צודקים שמתרחשים: יש מצבים שאין אשם (אסונות טבע למשל) ויש מצבים שהפוגע כבר לא לידו או לא בר השגה.

תחושת חוסר הצדק מתבטאת לעיתים בכעס ולעיתים בתחושות אכזבה כישלון או עצבות.

לעומת זאת במקרה של יהודה והאחים, הפוגע עומד מולו ולכן הכעס כלפיו ממלא את כולו- נתמלא חמה על יוסף !

לעומת כעסו של יהודה בא יוסף ובועט באבן – לומר גם לי יש כוח.

יהודה חושב תחילה שכוחו הפיזי יוכל לעמוד מול יוסף, אך פתאום הוא קולט שזה לא המצב – מיד תמה יהודה ואמר זה גיבור כמוני!  

לכן הוא פונה לא לכוח הפיזי אלא לצדק המוסרי: בא לשלוף חרבו ואינה נשלפת, אמר זה צדיק הוא.

יהודה מבין שגם מי שעומד מולו צדיק, שגם לו יש הצדקה למעשיו גם אם הוא אינו מבין אותה.

למעשה הוא נותר במצב שבו אין לו יתרון לבוא כנגד יוסף – לא מבחינת הכוח הפיזי העצמי שלו, ולא מבחינת הכוח הרוחני והצדק שאתו, במצב הזה נותר רק פתרון אחד והוא לא לבוא בכוח ! 

לכן אומר בעל הלקח טוב: מיד התחיל בלשון תחינה,  וכאילו התורה מתחילה היכן שהמדרש נגמר: בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ..

 

בזווית עכשווית:

המדרש שם את הדגש בעצם על תחושת חוסר הצדק וכיצד מגיב אליה יהודה.

תחושה זו יכולה להיות מוכרת לנו ממפגשים שונים עם המציאות: ישנם מקרים בהם רואים דברים קשים שבאים על אדם ואמרים שיש סיבה- היא קשורה בהתנהלות שלו עם הסביבה או בדברים שעשה.

לעומת זאת, כאשר מקרים כאלו באים על אדם שעל פניו נראה שלא עשה שום רע, או חס ושלום על ילד שלא הספיק לפגוע באחר- כאן מתעוררת תחושת אי הצדק ברמה החזקה ביותר שלה, וכמו יהודה, גם בנו מתעוררת תחושת כעס או רצון להתקומם כנגד חוסר הצדק.

לרצון זה לא תמיד יש מקום פורקן: לא תמיד יש אשם פיזי לתפוס ובמקרים בהם יש – לא תמיד יש לנו את היכולת לעשות זאת.

ישנם מצבים בהם התמונה רחבה הרבה יותר מאירוע פרטי של אדם זה או אחר: ישנן חברות שלמות הנמצאות במצב של דיכוי, במצב של חוסר צדק מתמשך, חברות שבהן הכוח מרוכז בידיים מועטות ואילו הסבל מחולק להמונים.

אם יצליחו למרוד – הכוח יחזור לידי ההמון אך לצערנו בהרבה מהמקרים זה לא מה שקורה, זה גם מה שמגלה יהודה – לא תמיד מספיק להיות צודק.

חברה המתקוממת כנגד שעבוד יכולה להסתמך על כוחה הפיזי להילחם, היא נותנת תוקף מוסרי למעשה זה: יהודה מנסה לשלוף את חרבו למרות שהוא יודע שמבחינה הגיונית הוא בעמדת חולשה פיזית (ליוסף היה את כל כוחו של הצבא המצרי אחריו), אך מבחינה מוסרית הוא צודק (ולכן יכול להיות אולי שיצליח).

אבל זה לא קורה, ויהודה מבין שהוא לא יצליח בדרך זו והוא אומר: זה צדיק הוא.

אם נחזור לתמונה הרחבה יותר אפשר לומר שגם במציאות לעיתים קרובות הצדק לא מספיק, הוא צריך להיות מגובה בכוח אך כשהחרב לא יוצאת – אין כוח…

מה קורה במצב הזה? מה קורה כאשר אין בכוחו של אדם לעמוד מול חוסר צדק לא על ידי כוח ולא על ידי הצדקה מוסרית? עם מה הוא נשאר בסוף?

כאן עונה המדרש: עם התחינה.

התחינה מבטאת דרך אחרת, דרך לא כוחנית להשיג דברים: התחינה הדתית פונה למי שמעל האדם, לקב"ה, היא פונה לא למוסרי אלא לרוחני.

התחינה האנושית פונה למה שהופך אותנו לאנושיים, היא פונה לשכל ולרגש ולא לכוח.

מהטמה גנדי, נשיא הודו הראשון, היה ממובילי המאבק באנגלים בהודו, אך את המאבק שלו הוא הוביל בצורה לא אלימה.

הוא לא נילחם במובן המקובל של המילה, אבל הוא הצליח על ידי פעולות לא אלימות: על ידי חינוך, על ידי דרך חיים שהיוותה דוגמא לסביבה ועל ידי הוכחה לאנגלים כי לא יצליחו להמשיך בשלטונם, הוא הצליח להוציא את הבריטים מהודו ולהוביל לעצמאותה.

בארצות הברית של שנות החמישים במאה הקודמת הייתה הפרדה בין אפרו-אמריקאים ולבנים, אחד האירועים שהובילו להפסקת ההפרדה היה חרם האוטובוסים של מונטגומרי: הקהילה האפרו- אמריקאית החרימה את התחבורה הציבורית במשך 381 ימים, גרמה לה הפסדים ניכרים והביאה את בית המשפט העליון להתערב ולבטל את חוקי ההפרדה באוטובוסים.

וכאן יש מקום להתייחס לתחינה: בתחינה ממד נוסף והוא שהיא מצריכה הסתכלות פנימה אל האדם ועבודה פנימה עוד לפני שהוא מוציא את התחינה בפיו.

התבוננות פנימית זו היא גורמת לו לבחון את מעשיו ולראות מה דורש תיקון – אדם לא יכול לבקש סליחה לפני שתיקן את מה שחטא בו, גאנדי פעל לא רק לביטול הכיבוש הבריטי אלא גם לביטול הקאסטות והמעמדות הפנימיים בתוך החברה ההודית.

אותה תחינה ובחינה פנימית הביאה את יהודה לנסות לתקן על ידי בנימין את מה שלא עשה עם יוסף, עד כדי להיכנס במקומו לעבדות, וזה מה שהוביל בסופו של דבר לאיחוד משפחת יעקב.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נולד בשנת 1979, נשוי ואב לארבעה. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. עסק בעבר בחינוך, בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של סטודיו 'הרמן הדפסות'. אוהב מקרא, המקים והעורך של אתר 'מים לים'.

מאמרים נוספים של מוטי מלכא

עוד מהאתר
דילוג לתוכן