מי חתום על ההחלטה
בדרך ליישום תוכניות משמעותיות, נדרשים לקבל החלטות קשות ואפילו קשות מאוד. החלטות שקשה לקבלן, גם מפני שהן לא פופולאריות ובעיקר מפני שבטווח הקצר הן פוגעות בקבוצות מסוימות, דבר שנבחרי הציבור לא אוהבים לעשות. אף אחד לא רוצה להיות 'חתום' על פגיעה זו, וזה מונע מהחלטות רבות להתקבל.
כאשר עבדתי במנהל אזורי תעשייה, הובלנו תוכנית לצמצם את הסבסוד למפעלים באזורי הפריפריה הקרובים יותר למרכז, ובמקביל להגדיל את הסבסוד באזורים הרחוקים. מטרת התוכנית הייתה לגרום למפעלים להגיע לקצוות הפריפריה של המדינה – קרית שמונה, ערד, ירוחם ולא לעצור בקו של קרית גת ויוקנעם. היה קשה לקבל את ההחלטה, כי האזורים הקרובים נפגעו ממנה. ואכן, אותו נבחר ציבור שהיה אמור לחתום על ההחלטה הזו לא הסכים – אף שבטווח הרחוק היא אמורה הייתה לעשות רק טוב לפריפריה הישראלית ולעולם התעסוקה במקומות המרוחקים. אף אחד לא רצה להיות הראשון שמצמצם באזורים הקרובים, גם אם זאת הדרך המשמעותית להביא מפעלים לערד, קריית שמונה ודימונה.
אלקי אביו יצחק
בפרשת "ויגש" מתגלה יוסף לאחיו, ושולח את האחים להביא את יעקב אביהם ברוב כבוד והדר לארץ מצרים. יעקב חושש מאוד מהירידה למצרים, ולא עושה את המהלך הזה בלי לקבל הנחיה ברורה מהקב"ה:
"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע; וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹקי אָבִיו יִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ. וַיָּקָם יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם… וַיָּבֹאוּ, מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב, וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ" (בראשית מו, א–ו).
יעקב זובח ל"אלוקי אביו יצחק", אך מה קרה ל"אלוקי אברהם" שבדרך כלל מוזכר לפניו? למה מקפיד יעקב לזבוח הפעם אך ורק ל"אלוקי אביו יצחק"?
רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות (המאה ה-12, צרפת), מסביר מדוע כיוון יעקב דווקא ל"אלוקי אביו יצחק":
"'לאלקי אביו יצחק' – לפי שהיה לבו נוקפו על מה שאמר הקב"ה ליצחק אביו אל תרד מצרימה והיה ירא שמא יקשה בעיניו כי הולך הוא, עשה הזבחים לאלקי אביו יצחק כלומר על הדבר שאמר הקב"ה ליעקב שיתרצה לו לילך לראות את יוסף".
יעקב יודע שהקב"ה הורה ליצחק אביו באופן ייחודי לא לרדת מצרימה, וחושש שמא ירידתו למצרים לא תתקבל יפה בעיני הקב"ה. משום כך הוא מתפלל לקב"ה שינחה אותו מה לעשות, כפי שהנחה בזמנו את יצחק – האם אפשר לרדת או אי אפשר. בתגובה, הקב"ה אומר לו – "אל תירא מרדה מצרימה".
חששו של יעקב
מדוע חשש כל כך יעקב לרדת למצרים? אמנם הזכרנו את האיסור על יצחק, אך הרי זקנו אברהם דווקא ירד למצרים ללא בעיה?
רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר בפשטות שיעקב חשש מלצאת חוצה לארץ. על פי פירוש זה, ככל הנראה יעקב היה חושש לצאת גם למדינות אחרות שהן לא בגדר ארץ ישראל:
"'אל תירא מרדה מצרימה' – לְפִי שֶׁהָיָה מֵצֵר עַל שֶׁנִּזְקָק לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ" (רש"י, בראשית כו, ג).
רש"י אינו מסביר לנו מדוע יעקב לא רוצה לעזוב את ארץ ישראל, מה מיוחד בה שאין במקומות אחרים. הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מרחיב על כך ומסביר מדוע יעקב לא רצה לעזוב את ארץ ישראל:
"'אל תירא מרדה מצרימה' – כמו שביקש יוסף. אלא שסירב יעקב משום שהיה ירא שלא יהא נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים. ורק בא״י מקום מקודש לעבודת קרבנות וגם מיוחד לחכמת התורה יותר מכל הארצות יכול להיות משומרת נקודה הישראלית לדור דור. מה שאין כן במצרים אינו מקום תורה ועבודה אפשר שיהא חס ושלום נשקע עין ישראל. ועל זה הבטיחו ה׳ אל תירא וגו׳" (העמק דבר, בראשית כו, ג).
ארץ ישראל היא המקום המקודש בעולם לעבודת ה' ולהשגות בחוכמה האלוקית, חוכמת התורה. יעקב לא רוצה לעזוב מקור עוצמה זו, הוא חושש מאוד מניתוק מארץ ישראל.
מעבר לעזיבת ארץ ישראל שחשש ממנה יעקב, המלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל 1809-1879, אוקראינה) מסביר שיעקב פחד משישה דברים שונים, והקב"ה ענה על כל אחד מהפחדים בדבריו. הדוח שיח הזה, מזכיר קצת את המפגש הראשון של יעקב עם הקב"ה בחלום סולם יעקב, שם ביקש יעקב שלושה דברים ונענה על שניים מהם:
"'ויאמר אנכי הא-ל אלקי אביך' – שאלקותי דבוק בך כמו אל אביך, ואותך אצוה לרדת מצרים, ובאשר התיירא יעקב מרדת מצרים מפני ששה דברים, אמר לו הקב"ה אל תירא. א] התיירא שיתערבו בניו בין המצריים, אמר כי לגוי שיהיו גוי מצוינים כמו שכתוב 'ויהי שם לגוי' – מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. ב] פן יתמעטו שם אמר גדול. ג] פן לא תשרה שם האלקות עליו, אמר אנכי ארד עמך מצרימה. ד] כתב רי"א שירא פן יקבר שם אמר ואנכי אעלך. ה] פן יישארו שם בניו לעולם, אמר גם עלה בעת הגאלה. ו] פן ימות יוסף בחייו. אמר 'ויוסף ישית ידו על עיניך'. ויקם יעקב. ואז קם לרדת על מנת להשתקע שם, וע"כ מעתה נשאוהו בעגלות אשר שלח פרעה".
בפני יעקב עומדים חששות כבדים מאוד במגוון רבדים: מה יהיה על זרעו, על מקום קבורתו, על שכינה במצרים ועוד. עם כמות חששות כאלו, אפשר להבין מדוע חשש יעקב מרדת מצרימה. כל אלו נענים מפי הקב"ה אשר מורה ליעקב לרדת למצרים ויעקב יכול כעת לרדת בתחושת ביטחון. לאחר הנחיה זו של הקב"ה, יעקב יורד בכבוד ובהדר למצרים: "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם… וַיָּבֹאוּ, מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב, וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ".
'לחתום' על הגלות
אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר (1696-1743, מרוקו וארץ ישראל) מאיר נקודה מעניינת ובעיניי מדויקת ורלוונטית מאוד לימינו, בנוגע לפחד של יעקב מירידה מצרימה:
"'אל תירא וגו' כי לגוי וגו" – צריך לדעת מה הוא המורא שהיה ליעקב בירידת מצרים, ואם מורא הגלות אם כן מה הוא כוונת ה' באומרו אל תירא במה מסיר ממנו המורא, ואם כוונתו שלא יהיה גלות שם, מצינו שלא כן היה כי שם נשתעבדו בניו בעינוי ועבודה קשה? אכן כוונת הכתוב הוא לצד מה שקדם מההודעה לאבות כי נגזרה גזירת הגלות עליהם דכתיב: 'כי גר יהיה זרעך וגו" ומן הסתם יגיד אברהם לבניו…. אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים כי שם יסבלו בניו הגלות לזה כשירד ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו, גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה, אשר על כן נגלה אליו ה' ואמר לו… כי לגוי גדול אשימך שם פירוש רוצה אני לשום אותך שם לצורך גוי גדול".
יעקב מבין היטב שהירידה מצרימה היא התחלת הגלות שנאמרה לאבותיו. ההבטחות לאביו ולזקנו ידועות ליעקב, והוא מבין את המציאות באופן בהיר וברור. על פי הדיוק של 'אור החיים', יעקב פוחד להיות זה שמתחיל את מהלך הגלות. בדומה לסירוב בנוגע להעברת המפעלים שבו פתחנו, יעקב אינו רוצה להיות זה ש'חתום' על הירידה למצרים ועל התחלת גלות בני ישראל.
יעקב מסכים לרדת למצרים רק אחרי שהקב"ה אומר לו באופן מפורש וברור שהירידה היא לצורך אחד בלבד: "כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם". יעקב לא מוכן לשלם את המחיר הזה, להתחיל את מהלך הגלות, בלי הבטחה ברורה מהקב"ה שהמהלך כולו מכוון להפיכת עם ישראל לגוי גדול ועצום.
לחתום – בשביל מחר
ומאז, יעקב 'חתום' על התחלת הגלות של בני ישראל במצרים. בכל ליל סדר מזכירים ששבעים נפש ירדו בני ישראל למצרים ושם הכול התחיל, אלו הם הנפשות של יעקב ובניו. יעקב מבין שכדי להגיע למציאות של "גוי גדול ועצום" צריך לפעמים להיות חתומים על צעדים לא נוחים, לא פופוליסטיים, ואפילו כואבים.
אנחנו חייבים להבין שכל אדם באשר הוא צריך לקבל את ההחלטות שהוא מאמין שיעשו טוב לאומה, לחברה, למדינה ולמשפחתו – כל אחד בתחומו, במקומו ובתפקידו. גם אם מדובר כעת בהחלטות לא פופולאריות ושבגינן משלמים מחיר מסוים. על כולנו לקבל את ההחלטות שאנחנו סבורים שהן הנכונות והטובות ביותר לעם ישראל ולחברה הישראלית, בלי שיקולים של מה ייצא לנו מזה. גם אם אנחנו נדרשים להיות 'חתומים' על החלטות קשות, גם אם אלו החלטות שבגינן 'נחטוף אש' – חותמים וחוטפים. אבל כל זה תקף רק אם אנחנו באמת מאמינים שהחלטות אלו, עם כל הקושי שבהן עכשיו, יביאו אור גדול בהמשך.
שנזכה לקבל את האומץ הניהולי והציבורי הזה.
אבי כהן סקלי
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".