וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי

אצל מי תשרה השכינה?

לפני שנחזור למפגש הטעון הזה ולהשלכות שלו, נעמוד במפגש בין יוסף לבין בנימין, לאחר שהוא מתגלה לאחים. כך מתואר המפגש בין בנימין ליוסף:

"וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן–בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (בראשית שם, יד–טו).

רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר את המשמעות של מפגש זה ואת רוח הקודש ששרתה על יוסף ועל בנימין בראיית העתיד, על פי מדרש רבה:

"'ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך' – וכי שני צוארים היו לו לבנימין? אלא אמר רבי אלעזר בן פדת: יוסף ראה ברוח הקדש ששני בית המקדשות עתידין לבנות בחלקו של בנימין ועתידין לחרב. ובנימן בכה על צואריו, ראה שמשכן שילה עתיד להעשות בחלקו של יוסף ועתיד לחרב."

גם יהודה זכה שייבנה בחלקו חלק מבית המקדש, בדיוק כמו בחלקו של בנימין, כפי שמובא במסכת יומא:

"דתניא: מה היה בחלקו של יהודה – הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין – אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה הייתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי" (יומא יב, ע"א).

ומפני מה זכה יהודה לכך? אמרו חז"ל שזכה לכך מפני שקיבל ערבות על בנימין: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מג, ט).

בנימין מסמן את המשכיותו של עם ישראל ודבקותו בה', וזאת בזכות בית המקדש שעתיד להיות בשטחו, שבו תשרה שכינה. יוסף מסמל את משכן שילה שהוא מקום השכינה הזמני עד להגעה לארץ המובטחת, ליישובה ולבניית בית המקדש.

המפגש הטעון בין יהודה ויוסף, שני מלכים בישראל, הוא על בנימין. זה דורש את החזרתו לאביו וזה דורש את הישארותו לידו בארץ מצרים. השניים נאבקים, בעצם, על הזכות להוביל את עם ישראל בדרך ה', באופן קבוע. המנצח יזכה להיות מי שבחלקו תשרה השכינה, והכוח המאחד את עם ישראל. יוסף מבקש להמשיך מעבר ל'משכן' זמני בשילה ולהיות 'בית מקדש' של קבע, ומשום כך דורש שבנימין יישאר איתו. יהודה עומד בתוקף על כך שמקום הקבע של השכינה, ליבו של עם ישראל, יהיה בחלקו. יהודה זוכה שתצא לשון מחלקו של בנימין לתוך חלקו ושם יעמוד מזבח הקבע, איזו עוצמה.

יהודה מלמד את יוסף מהי כוחה של הערבות ההדדית. הוא נלחם במשנה למלך מצרים ומוכן להקריב את גופו ונפשו בעבור עם ישראל, בעבור אחיו, בעבור אביו ולמען אחדותו של העם. יוסף, שלא יכול לעמוד בסיטואציה הזו, נשבר ולא יכול להתאפק. כוחה של הערבות ההדדית, כאשר היא מגיעה ממקום אמיתי, הוא עצום. אי אפשר לעמוד בפניה. ערבות הדדית היא מסירות נפש גדולה מאוד. יהודה היה מוכן למסור את עצמו, ועל כן זכה למלוכה ולחלק בבית המקדש.

תוצאות הבירור: אחדות

התוצאה של הבירור בין יהודה ליוסף ברורה מאוד. אחרי עשרים ושתיים שנה, סוף סוף אחדות מלאה בין האחים. בנימין לא הופך לעבד, אבל הוא נשאר ליד יוסף במצרים. אחדות. האחדות הזו היא שמשיבה את הרוח ליעקב אבינו: "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה, כז). הרוח, השכינה, העוצמה, חוזרת ליעקב לאחר שהאחים התאחדו. כל זאת בזכות הערבות ההדדית שעליה עמד יהודה.

בסיומה של ההפטרה השייכת לפרשתנו מוזכרים שני המלכים, הלא הם יהודה ויוסף. אלו שנאבקו אז, ממשיכים להיאבק עד ימינו אנו. לא בכדי, חז"ל מלמדים אותנו שיש משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. גם על פי יחזקאל, העתיד של עם ישראל הוא אחד:

" וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר. וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו.  וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ–לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. … וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי" (יחזקאל לז, טז–יט).

כל הבירורים והמחלוקות בין שבטים וקבוצות אמנם נצרכים, אבל רק כאשר הבסיס לדברים הוא אחדות. אחדות שתוביל להשראת שכינתו של הקב"ה בעם ישראל. אין דרך אחרת. מי ייתן וכל שבט, קבוצה או עדה בחברה הישראלית תילחם ותיאבק על הרצון להוביל מחד גיסא, אבל גם על האחדות הבלתי מתפשרת שהיא הבסיס להכול, מאידך גיסא.

שנזכה.