חיפוש
עגלת קניות

בקשו אחוזה בארץ לא להם

"היאחזות" בארץ נכרייה היא מצב שבו מצדיקים את המעשים ואת הדרכים, לא מפני שהם נכונים ואמיתיים, אלא מפני שהם נוחים מבחינת כלכלה ורווחה.

פרשת "ויגש" מביאה אותנו לשיא בסיפור יוסף ואחיו, שממנו והלאה יכלכל יוסף את אביו, את אחיו במצרים ובעצם את העולם כולו. יוסף מבקש מאחיו לחזור לארץ כנען, ולהביא את אביו ואת כל אשר להם למצרים, כדי שבשנות הרעב הקרובות הוא יכלכל אותם. אחיו של יוסף חוזרים לארץ כנען ומבשרים ליעקב את הבשורה המרגשת. יעקב שומע בהתרגשות את הדברים, ומחליט לרדת למצרים בכדי לראות את יוסף בטרם ימות:


"וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית מה, כח).

יעקב אינו מדבר על ירידה למצרים לצורך השתקעות, אלא רק מבקש לראות את בנו בטרם ימות, נשמע כמו ביקור משפחתי קצר שבסיומו חוזרים חזרה לארץ כנען. גם ירידה זו מהארץ מפחידה אותו מאוד, עד שהוא נצרך להרגעה מהקב"ה בדרכו למצרים:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ב–ד).

הכוונה של יעקב היא לרדת למצרים לראות את יוסף בטרם ימות, עניין זמני בהחלט. מבחינתו, אולי עוד בתקופת חייו הוא יזכה לשוב חזרה לארץ כנען, ארץ אבותיו. אין לו כוונה להשתקע שם ולא להישאר שם והוא מפחד מזה פחד גדול. גם במסגרת המעבר "הזמני" למצרים, ועל אף ההסכמה של הקב"ה לירידה זו, יעקב חושש מאוד ממה שימצא שם בארץ מצרים, לכן הוא שולח לפניו את יהודה להכין את המקום:

 "וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן" (בראשית מו, כח).

 

יעקב שולח "כוח חלוץ" להכין את השטח, אבל למה הוא מבקש זאת מיהודה? מי מתאים יותר לביצוע המשימה הזאת מיוסף, שהוא שליט על כל מצרים? רש"י מלמד אותנו שלא מדובר רק בהכנה לוגיסטית של השטח:

"להורות לפניו – כתרגומו: לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה. לפניו – קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה: להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". 

יעקב חושש מאוד מהמצב הרוחני שאליו הוא יכנס עם ילדיו ונכדיו. הוא יודע שללא הכנה רוחנית טובה, ללא תשתית של רוחניות וערכיות, אין לו סיכוי לצאת ממצרים ובטח לא לילדיו. על כן הוא שולח את יהודה להכין תשתית ערכית, רוחנית ותורנית בארץ גושן – בלי זה, אין לו שום סיכוי לשוב מהמקום המסוכן שנקרא ארץ מצרים.

לגור בארץ באנו – וחוזרים!

כאשר האחים מוצגים לפני פרעה, הם באים באותה גישה, מתוך אותה כוונה לשבת באופן ארעי:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ–גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינוּ. וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (בראשית מז, ג–ד).

במילים אחרות, האחים אומרים: הגענו למצרים כי כבד הרעב בארץ כנען, ואין לנו כוונה להשתקע כאן אלא לגור כאן באופן זמני. נתגורר בארץ גושן בינתיים, אולי עד אשר ייגמר הרעב ונחזור חזרה לארץ כנען. המדרש מספר לנו על שיח מפורט יותר בין האחים ובין פרעה, המעיד שכוונתם המקורית הייתה לעזוב עם סיום שנות הרעב ושיפור המצב בארץ כנען:

"'ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו' – כיון שאמר להם: מה מעשיכם? אמרו לו: רועי צאן עבדיך. בקש להם: מה הנאה יש לי מכם שבאתם בארצי? הלוא כל רועי צאן הוא תועבת מצרים? וקודם שדבר הוא, התחילו הם לומר: לגור בארץ באנו. לא ירדנו פה להשתקע אלא לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. הא אם היה מרעה, לא באנו למצרים. ושמא תאמר לא היה רעב גדול? ת"ל כי כבד הרעב, הא תדע כי אנוסים ירדנו (פסיקתא זוטרתא, שם).

סכנת ההיאחזות

אבל בפועל, מתוך שגרת החיים במצרים, נוצרת מציאות אחרת לגמרי. הפרשה מסתיימת בפסוק משמעותי, שפסוק דומה לו יפתח את ספר שמות בעוד שבועיים. הפסוק כולל ביטוי קשה מאוד על אופן התנהלותם של בני ישראל בארץ גושן: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (בראשית מז, כז).

 

יורדים למצרים בגלל קושי כלכלי בארץ כנען, מכינים את הקרקע הרוחנית – ואז לאט לאט הולכת ומתפתחת לה "קהילת גושן". קהילה פורחת ומשגשגת עם בתי מדרש, מקוואות, מוסדות וכל מה שקהילה נורמלית צריכה. "קהילת גושן" הופכת את ה"אונס" שבגינו ירדו למצרים ל"אחיזה" בקרקע.

קשה לדעת איזו נקודת זמן מתוארת בפסוק: לא בטוח שמדובר בתקופה שבה יעקב חי, אולי אפילו בניו כבר לא חיו בשלב זה, אבל אין ספק שמתרחשת כאן מציאות שיעקב לא תכנן אותה. הוא לא רצה אותה, ובדיוק ממנה הוא חשש. בניו "נאחזים" במצרים, בניו ובני בניו בונים את קהילת גושן, מחזקים אותה ומקדשים אותה.

בעל "הכלי יקר" (1550-1619, פראג), מבין היטב את הלך הרוח שקיים ב"קהילות גושן". בתור מי שיודע כיצד קהילות אלו נוצרות וממה הן חיות, הוא מתבטא באופן נחרץ ויוצא דופן בפירושו על הפסוק האמור. אלמלא היו דברים אלו נכתבים בידו, ספק למי היה אומץ לכתוב אותם:

"וישב ישראל בארץ גושן – כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב, וישב יעקב, ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רגזו של יוסף כו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא, ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה, עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה" (כלי יקר, בראשית מז, כז).

"היאחזות" בארץ נכרייה היא מצב שבו מצדיקים את המעשים ואת הדרכים, לא מפני שהם נכונים ואמיתיים, אלא מפני שהם נוחים מבחינת כלכלה ורווחה. "היאחזות" מסוג זה בדרך כלל תהיה עטופה במוסדות מסודרים, בתהליכים מוסדרים ובהצדקות מכאן ועד אותה "ארץ נכרייה". לא כי זאת האמת הפנימית והערכית שמובילה, אלא בגלל הצורך "להיאחז", בגלל הנוחות הרגעית, בגלל הכסף.

 

היאחזות מסוג זה היא רעה בכל תחום והיא לא רק במובן הפיזי, אלא בעיקר בעולם הרוחני, הערכי, המוסרי. נכון הדבר לתפקידים מסוימים של אנשים, וליחסים בין בני אדם. אדם ש"נאחז" בכיסאו הוא אדם שאיבד כל דרך ערכית ומוסרית, ועושה כל מה שצריך לעשות כדי להצדיק את הישיבה על הכיסא, כדי להצדיק את קיומו הנוח והמכובד. אדם שנאחז בסמכותו כדי לשמור על עצמו או על מעמדו הוא אדם מסוכן, שרואה את עצמו ולא את שליחותו. "היאחזות" באמת, במציאות שאינה קיימת – מסוכנת באותה קנה מידה. כולנו מכירים כאלו, כאלו וכאלו.

השגרה עלולה להביא כל אדם למצב הזה. צריך לברוח מהמצב הזה כמו מאש, ולעשות כל מה שאפשר בכדי לשמור על הכוחות האמיתיים, הכנים והפנימיים שאמורים להוביל אותנו, מבלי לתת למציאות לערפל את חושינו ואת ערכינו. בתפקידיי השונים והצנועים, לא פגשתי אדם אחד אשר נאחז במקומו ובתפקידו, וזה הוביל למשהו טוב. אפילו לא אחד.

 

שנזכה לדעת להבחין בין האמת לבין "היאחזות שקר", בין הערכים והרוחניות שצריכים להוביל אותנו בעומק, לבין ערכים ורוח שתכליתם היא להצדיק את "ההיאחזות" הנוחה.

 

שנזכה לשחרר.

תמונה של אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".

דילוג לתוכן