שמיני עצרת – משמעות החג

התורה מצווה אותנו: וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִבְעַת יָמִים (פסוק יב.) ... בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (פס' לה).

 קצת קשה להבין את משמעותו של חג זה- החג נראה כחסר בסיס, וללא משמעות. חג סוכות הוא חג האסיף ונקבע כזכר למסעם של בני ישראל במדבר, בכך יש לו הן משמעות היסטורית והן משמעות טבעית- ארצית, וכך גם פסח ושבועות, אך מהי משמעותו של שמיני עצרת?

מלבד המשמעות של החג שאינה מובנת, גם הקשר שבין סוכות ושמיני עצרת אינו ברור: מצד אחד- חז"ל הבינו שאלו שני חגים נפרדים, כשהקשר בינם הוא התאריך הצמוד, וחז"ל במסכת סוכה דנים בשאלה זו ועל פי הוכחות שהם מוצאים בכתובים מכריעים כי זהו חג נפרד – ולדוגמא קורבנות החג. מצד שני שמו של החג הוא שמיני עצרת- 'שמיני' משמע שהוא קשור בצורה מסוימת לשבעת הימים שלפניו, אם כן עולה השאלה מהו הקשר?

אפשר לנסות ולענות על שתי השאלות הללו מתוך דבריו של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בספרו מקור חיים, (רבה הראשי של תל אביב בעבר) וכן מתוך דבריו של יוסף אגור מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן, הדן בכך במאמרו: על ייחודו של חג הסוכות ( בר אילן, דף שבועי, מספר 152, שבת סוכות, תשנ"ז).

לחג הסוכות ישנה משמעות לאומית- הוא זיכרון ליציאת מצריים ולנדודי בני ישראל במדבר, יש לו משמעות ארצית וחקלאית- הוא חג האסיף, אולם בנוסף לכך יש לו משמעות אוניברסאלית כלל עולמית- משמעות של שלום כלל עולמי בין עמי העולם. ומהיכן אנו לומדים זאת? מסביר הרב  שאנו רואים משמעות זו בהפטרת החג הראשון של סוכות אשר תחילתה במלחמה הגדולה שעתידים הגויים, ואף אנשי יהודה לעשות עם ירושלים, המשכה בהתערבות הקב"ה לעזרת ירושלים וסופה בהכרת הגויים את הקב"ה: 'והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות' (זכריה, י"ד, ט"ז). חזון עתידי זה, הגם שקודמת לו מלחמה, תכליתו הוא השלום: לא עוד עשיו שונא ליעקב, לא עוד מלחמות דת ופולמוסים, אלא אחווה כלל אנושית שמהותה הכרת ועבודת ה'.

בראיה זו אפשר לנסות ולהסביר את משמעותו של חג שמיני עצרת: תקופת סוכות עתידה להיות עת מלחמה שסופה שלום כלל עולמי, היום הראשון לשלום ולברית שיכרתו כלל עמי העולם עם הקב"ה והיום שיקבע כזיכרון לברית המחודשת שבין כלל העמים והאנושות ובין הקב"ה, הוא יום שמיני עצרת. בדומה לשבועות המציין את בריתו של העם היהודי עם הקב"ה, גם שמיני עצרת מבטא ברית עם הקב"ה, אלא שברית זו אינה ייחודית לעם ישראל אל ברית של כלל האנושות כיחידה אחת עם הקב"ה, כאשר ההבדל הוא: שבעוד ששבועות הוא חג היסטורי- בריתו של עם ישראל עם הקב"ה התרחשה בעבר, שמיני עצרת הוא חג עתידי- הברית המדוברת לא נחתמה כבר אלא עתידה להיחתם ביום זה, וברית זו היא משמעותו של החג. 

ביום חג הראשון של סוכות מוקרבים 13 פרים ובכול יום שעובר יורד מספרם עד שביום השביעי 7 פרים ובסך הכול מוקרבים 70 פרים, ומוכר המדרש הרואה ב 70 פרים אלו קורבנות בעד 70 אומות העולם. דבר זה מתייחס למציאות העכשווית בה האומות מפורדות בחילוקי  דעות ודתות, אולם לעתיד לבוא כל האומות מאוחדות יהיו תחת ההכרה בקב"ה, ולכן ביום המציין התאחדות זו, שמיני עצרת, מוקרב רק קרבן אחד- אחד עבור כלל האנושות המאוחדת.

נראה כי בכך אפשר לתת הסבר לקשר שבין סוכות ושמיני עצרת: אם נסתכל בשינוי המתואר שחל בעולם כתהליך, נראה שתחילתו, וסופו, המלחמה והשלום העולמי, הפוכים זה לזה, אולם הם בנויים זה על זה ושמיני עצרת כחג השלום העולמי אינו יכול להופיע במציאות ללא ימי המלחמה בסוכות. 

גם במציאות העכשווית, שלפני חזון זה אפשר למצוא את הפן של משמעות השלום בחג, הגם שהינה בהגדרה לאומית, והתלמוד והמדרשים מדגישים יום זה כיום בו באה לביטוי מיוחד אהבתו של הקדוש ברוך הוא לישראל. דווקא בכך שאין החג הזה עמוס סמלים ועשייה רבה, כמו בסוכות שלפניו, הוא הופך לחג אינטימי, חביב, בין ד' לעמו, כדרך האוהבים שמוציאים נחת רוח זה מזה דווקא כשהם לבדם בלי אנשים ובלי דברים שיפריעו להתייחדותם.

אם כן, שאלנו מהי משמעותו של חג שמיני עצרת? ומהו הקשר שבינו ובין חג הסוכות? וראינו כי לחג יש משמעות עתידית בו כלל עמי העולם יקבלו עליהם את ההכרה בקב"ה, ויום זה יקבע כיום הזיכרון לקבלה זו. מכך הבנו גם את הקשר שבינו ובין חג הסוכות- סוכות הוא הבסיס לברית זו ובו יגלה הקב"ה את גבורתו וכוחו על עמי העולם, גילוי שיוביל לברית בשמיני עצרת.

פרשת השבוע, וזאת הברכה, הינה הפרשה היחידה בתורה שאינה נקראת בשבת, אלא נקראת תמיד בחג שמיני עצרת. הפרשה היא למעשה דבריו האחרונים של משה איש האלוקים והברכות שברך את בני ישראל. בפתיחה לברכות אלו אומר משה:  אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ (דברים, ל"ג,ג')  הפסוק לכאורה  נראה פשוט, אולם הפרשנים התחלקו בהבנתו, ונוצרו שתי גישות כלליות להבנתו, ונמצה גישות אלו בדבריהם של שני הראשונים, הסב והנכד, רש"י והרשב"ם:  רש"י דורש פסוק זה על עם ישראל- העמים הם השבטים, וקדושיו הן נפשות הצדיקים, ואותם מחבב ואוהב הקב"ה. הרשב"ם לעומתו שם דגש על המילה אף ואומר:' גם אומות העולם כגון ערב ומן אומות העולם שנתגיירו ובאו לקבל תורה על עם ישראל, גם אותם חיבב הקב"ה וקיבלם'. בדברים אלו ישנה הקבלה מסוימת למה שאמרנו- מצד אחד החג העכשווי שמבטא את הקשר בין עם ישראל לאלוקיו, ומצד שני ההסתכלות לעתיד בה גם עמי העולם יכירו ויקבלו עליהם את הקב"ה וגדולתו.

מיד לאחר הפסוק הנ"ל מופיע הפסוק המוכר: תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב, והרמב"ן ממשיך בגישה זו ומעיר את תשומת הלב לכך שלא נכתב- מורשה בית יעקב או זרע יעקב, או שום מונח המציין קשר ביולוגי, אלא דווקא קהילת יעקב, וזאת לרמז שהתורה היא מורשה לכל מי שייקהל עם עם ישראל לעבוד את הקב"ה- והם כולם נקראים קהילת יעקב. 

ברוך ה' לעולם אמן ואמן