עגלת קניות

שמחה תורה- מה בין וזאת הברכה ובראשית ברא?

מדוע אנו בשמחת תורה מסיימים את קריאת התורה ומתחילים מיד בקריאתה שוב? מדוע לא להמשיך ולקרא את ספר יהושע?

בלוח השנה היהודי ישנם שני חגים שהתורה תופסת בהם את המקום המרכזי: הראשון- שבועות, יום מתן תורה. השני הוא שמיני עצרת- שמחת תורה, שהוא חג נפרד מסוכות שאותו חגגנו עד היום, למרות ששניהם מחוברים ובאים אחד אחרי השני.

בשמיני עצרת העיסוק שלנו בתורה הוא סיום סבב הקריאה והתחלת סבב קריאה בתורה חדש, ועולה ברגע זה השאלה- מדוע הצורך הזה לסיים את קריאת התורה ולהתחיל בו ברגע סבב חדש? למה חתן וזאת הברכה עולה, ובאותו רגע שסיים את קריאתו עולה חתן בראשית ומתחילים ישר לקרא את בראשית?

ואם נעמיק את השאלה עוד יותר נשאל: מדוע דווקא לחזור לבראשית? אנו קוראים את התורה ורואים בה תהליך של הפיכת משפחה אחת קטנה לעם- בספר בראשית לומדים על שורש העם- האבות , אח"כ הירידה למצריים ועימו השעבוד והסבל. בהמשך הקב"ה גואל את המשפחה המורחבת ומגדירם כעם, נותן להם תורה וחוקים, והנה הגענו לספר דברים שבו משה כבר יכול לדבר על היסטוריה- על ארבעים שנות הליכה במדבר שבהם נבנה העם עם חוקים משלו (התורה), עם מעמדות (כהונה, לויה, וישראל) וממסדים שלטוניים (שופטים, שוטרים וחכמים). וכעת בסוף ספר דברים העם עומד גם בפני הכניסה לארץ שהובטחה לו וישלים את גיבושו כעם. מתוך ראייה זו הספר הבא שהיינו חושבים שנקרא הוא ספר יהושע- שם מתואר כיבוש הארץ ויצירת האיחוד של עם וארץ (חיזוק לכך אנו מקבלים מהסתכלות על ההפטרה של זאת הברכה- ההפטרה של שמחה תורה שהיא תחילת ספר יהושע), אך במקום זאת אנו שבים להתחלה ומתחילים ספר בראשית שוב.

אז למה עושים זאת?

תשובה ראשונה שאפשר לענות היא: יהושע הוא מספרי הנביאים, בעוד שהתקנה היא לקרא בשני וחמישי ושבת מהתורה. יש הירארכיה מסוימת בספרים הקדושים והתורה תופסת את המקום הראשון. תשובה זו פחות נותנת לנו פתח למצוא תשובה רעיונית ולכן נסתכל גם על דברי חז"ל על מנת למצוא הסברים נוספים.

תשובה שנייה המתבססת על דברי חז"ל היא: בשעה שישראל מסיימים את התורה, בא השטן לפני הקב"ה לקטרג עליהם ואומר: ישראל לומדין תורה ואין גומרין אותה. וכיוון שמסיימין אותה, אומר לו הקב"ה: הלא סיימוה. והוא משיב: אעפ"י שסיימוה, אין מתחילין אותה. וכשמתחילין אותה בפרשת בראשית משיב לו הקב"ה: הלוא התחילוה, נמצא שאינו יכול לקטרג.  

עולה מתוך המדרש חשש גדול מפני אי עיסוק בתורה, ואותו שטן מקטרג מבטא חשש מפני אי עיסוק בתורה: כשמתחילין אותה- הטענה היא על כך שלא מסיימים, דבר שיכול להראות על עיסוק בה מתוך מיאוס וללא מאמץ אמיתי ללמוד עד הסוף.  כשמסיימין אותה- הטענה היא שלא מתחילים אותה, דבר שיכול להצביע על רצון להתנתק ממנה או לקבל 'חופשה'.  שני דברים אלו הם פתח לרעה- פתח לשטן המקטרג, ולכן אנו מסיימים ומתחילים באותו היום- להראות הן על עיסוק אקטיבי בה והן על רצון שלא להתנתק ממנה.

מדרש שני נותן תשובה בכיוון דומה אך קצת שונה מהתשובה הנ"ל: להודיע שחביבה תורה עלינו כדבר חדש ולא כדיוטגמא (פקודה) ישנה שאין אדם סופגה, אלא כחדשה- שהכול רצים לקראתה. מדרש זה טוען למעשה כי עצם התחלת התורה מיד עם סיומה מבטא ומראה אהבה שלנו אליה ואל נותנה- היא לא משהו שקראנו כבר כמה וכמה פעמים ואנו יודעים מה כתוב בה, אלא היא תמיד חדשה בעיננו וכמו ילד קטן שמתלהב מכל דבר חדש ורץ לקראתו- כך התורה בעיננו ותמיד אנו רצים אליה.

 

למעשה המדרשים נותנים הכוונה חינוכית משני צדדים: השטן המקטרג הוא בהרבה מדרשים הקול הפנימי של האדם בו עוסק המדרש, וכך במדרש הראשון- יש כאן סתירה של טענות פנימיות שלנו כנגד העיסוק בתורה, נגד הקול הקטן שאומר מבפנים: 'תן לנשום קצת', ונגד הסכנה העלולה לבוא מהקשבה לקול זה. המדרש השני מדבר על הציווי החיצוני, ציווי שבאופן כללי קשה לנו לקבל כאשר מישהו אחר מחליט בשבילנו, ולכן בא המדרש ומלמד להתמודד עם קושי זה בצורה החיובית שלו- זה לא ציווי מלמעלה, זו מתנה מלמעלה, ומתנות תמיד יותר קל לקבל.

 

למרות כל הנאמר לעיל, עדיין אין בכך תשובה לשאלה מדוע לא ממשיכים לקרא בספר יהושע? מה הבעיה להאריך את סבב הקריאה ולקרא את ספרי הנביאים ואז לחזור לבראשית? (ידוע שבימי הבית קראו את התורה בסבב של שלוש שנים, זאת אומרת שהזמן הוא לא הגורם המכריע בקביעה).

ננסה לתת הסבר נוסף והפעם גם להתחבר לפרשות עצמן:פרשת וזאת הברכה עוסקת במעמד מיוחד בחיי העם- משה רבנו עומד ומברך את העם לפני מותו. זהו סופו של ספר דברים וזוהי האמירה המסכמת של משה לעם.  פרשנים רבים מנסים למצוא משמעות בסדר הברכות של משה, ובלי להיכנס לעומק הדיון נביא את הסברו של הרמב"ן שמגיע למסקנה כי הברכות ניתנו לשם כיבוש הארץ והתנחלות בנחלות (דבר שלדעתו מסביר מדוע ניתנו בלשון רבים). למעשה הברכות ניתנות לזמן שמשה כבר 'לא יהיה בתמונה'- לזמן שהם יהיו בארץ, בתוכה. יש בכך ביטוי לסיומו של התהליך שדיברנו עליו בהתחלה- תהליך ההפיכה לעם, שהתפרש על חמישה חומשים.

מילה קטנה על היסטוריה- בהיסטוריה הנושא של תיקוף, של חלוקה לתקופות, הוא לא חד משמעי. כל חוקר מגדיר תחילה וסיום של תקופה לפי הנושא שאותו הוא חוקר (וכך ניתן לראות למשל שימי הביניים מתחילים אצל חוקרים מסוימים בשנת 473 ואצל אחרים כמאתיים שנה מאוחר יותר- ושוני זה נובע מתחומי חקירה שונים).

מעמד זה, של הברכות מוביל אותנו לעשות את אותו הדבר: במידה מסוימת נגמרת כאן תקופה. תקופת המדבר וההנהגה על ידי משה, תקופה שהיה עם ללא ארץ. כאן העם מגיע לנקודת מפנה- הם עוזבים את המדבר שבו גדלו להיות עם, שבו קיבלו תורה, ועוזבים את משה. משום כך נראה טבעי כל כך להמשיך בספר יהושע שם מתוארים השלבים שבהם מתגבשת מדינה, מלוכה בית מקדש וכו'.

אבל, אם ננסה להסתכל יותר לעומק נראה עד כמה נכון לשוב לספר בראשית דווקא ברגע זה: עם הכניסה לארץ, אנשים אלו זכו להיות יחידי סגולה- המציאות הלאומית שלהם השתנתה ושינוי זה תופס ומחזיק עד ימינו. עד הכניסה לארץ בפעם הראשונה דובר על להגיע, להיכנס, להביא אבל לא על לחזור. אם נסתכל על ימינו ועל הימים שאחרי הכניסה לארץ- אנו מדברים על חזרה אליה.

אנו חיים במציאות שבה האיחוד שבין עם וארץ הוא טבעי לנו, וגם אם לא תמיד היינו יחד, שילוב זה טבוע בתודעה שלנו. לכן במובן מסוים 'קל' לנו לוותר על קריאת המשך הכיבושים- כי אנו עדיין חיים בהם ובמציאות של לחימה על הארץ. לעומת זאת דווקא החלק של "בראשית ברא אלוקים" היא הקשה לנו, היא הלא טבעית לנו ולכול מי שלא ראה ניסים גלויים במצרים, על הים בהר סיני ובארבעים שנות מדבר, ולכן חשוב לנו יותר לחזור לבראשית.

הפסוק הפותח את ספר בראשית הוא אחד מגורמי המחלוקת הגדולים ביותר: כל וויכוח בין המדע לדת, בין אתיאיסטים למאמינים, בין דת לדת- מתחיל ונובע ממנו. עצם הקיום שלנו כדת יהודית נובע ממנו- ללא ההבנה כי יש אלוקים ממעל ושהוא המצווה ולו שייך הכול, אין יהדות ואין תורה ואין לנו שום אחיזה בארץ.  לנו במציאות שלנו שבה הארץ היא חלק בלתי נפרד מהתודעה שלנו כעם, קל להגיד אני עשיתי, אני כבשתי מדינה זו היא שלי, ולכן דווקא ברגע הכניסה לארץ ולמציאות הזו- שממשיכה עד ימינו, דווקא אז צריך לחזור לנקודת המוצא- ל"בראשית ברא אלוקים" כדי שקיומינו יהיה מושתת על העיקרון שפסוק זה מבטא: זה לא שלי, זה של הקב"ה וכל מה שקורא הוא ממנו ולמענו.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

 


Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

דילוג לתוכן