מהסוף להתחלה- רש"י האחרון והראשון בתורה

שמחת התורה באה לידי ביטוי בין היתר בקריאת הפרשה האחרונה בספר התורה, פרשת וזאת הברכה, ובהתחלת פרשת בראשית מיד עם סיומה. החיבור הזה, בין הסיום של התורה וההתחלה מבראשית, הוא הרבה מעבר לסיום והתחלה "טכניים" שנובעים ממעגל החיים. ננסה לעמוד על עניינו של חיבור זה.

הפסוק האחרון של פרשת וזאת הברכה מסיים את ספר התורה במילים הבאות:

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. (דברים לד, יד)

פירוש רש"י האחרון שבתורה מפרש את הפסוק באופן הבא:

לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר: (שם ט, יז) "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) "אשר שברת", יישר כחך ששברת.

רש"י, גדול הפרשנים, מסיים את פירושו על ספר התורה עם שבירת הלוחות, ועם החיזוק שקיבל משה רבנו למעשה זה מידי הקב"ה. זאת הדרך של רש"י לסיים את התורה? אין מקום לאיזה יסוד גדול ומשמעותי שילווה אותנו לאורך כל הדרך?

כאשר רש"י פותח את פירושו הראשון על ספר בראשית, הוא פותח עם פירוש יסודי לעם ישראל וליחסו לאומות העולם, שמלווה אותנו עד היום, קרוב לאלף שנים לאחר מכן:

"בראשית" – אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם… ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י, בראשית א, א)

צריך לנסות ולהבין את כוונתו של רש"י בפירושו האחרון, ואת החיבור לספר בראשית. לא ייתכן שרש"י לא יסיים את פירושו על ספר התורה באותו אופן שבו התחיל אותו, עם לימוד יסודי לדורי דורות. מה גרם לרש"י לקחת את המילים "לעיני כל ישראל" ולחבר אותן דווקא למעשה שבירת הלוחות? וכיצד זה מתחבר לספר בראשית?

פעמים שביטולה הוא קיומה

רש"י מסתמך בדבריו, בין היתר על דבריו של ריש לקיש (מגדולי האמוראים בארץ ישראל במאה השנייה לספירה):

אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: "אשר שברת" (שמות לד, א) – אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת. (מנחות צט, א)

רק אחד כמו ריש לקיש, שהגיע לדרך התורה לאחר שהיה ראש השודדים, יכול להרשות לעצמו להגיד את הדברים המבהילים הללו. מי כמו ריש לקיש יודע שיש מצבים בחיים שדווקא ביטול תורה הוא היסוד שלה, הקיום שלה. ובכל זאת, הדברים דורשים הסבר.

רש"י, בפירושו על דבריו של ריש לקיש בגמרא, מסביר שיש מצבים שצריך להניח את לימוד התורה בצד, ולפנות לעשיית מעשים טובים אחרים כמו הכנסת כלה וקבורת המת:

"שביטולה של תורה" – כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה זהו יסודה, כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה, שנאמר: "אשר שברת" ולא אמר ליה בלשון כעס. שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה.

כאשר אדם מתכון לטובה, לעשות מעשה טוב לחברו, לזולתו, למשפחתו, לחברה שבה הוא חי – לפעמים מוצדק ונכון לבטל תורה בשביל מעשים אלו.

אבל לדעתי, בפירושו האחרון של התורה, רש"י התכוון למשהו עמוק אפילו יותר. בכדי שנבין את הדברים בצורה בהירה, אני מבקש להביא את דבריו של רבי מאיר שמחה הכהן, בעל הספר "משך חכמה" (1843-1926, ליטא):

כל הקדושות, ארץ ישראל, ירושלים והמיקדש וכו', המה רק פרטי וסניפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה… ואל תדמו כי המיקדש והמישכן הם עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם-יתברך שוכן בתוך בניו, ואם יעברו בריתו, הוסרה מן המישכן ומן המיקדש כל קדושה והמה ככלי חול. הלוחות "מכתב אלוהים" גם הם אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם; וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, הם נחשבים לנבלי-חרס ואין בהם קדושה מצד עצמם… סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם, רק השם-יתברך הוא קדוש ולו נאווה עבודה… כי אין בשום נברא שום קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל את התורה כפי רצון הבורא יתברך. עוד נראה כי על-ידי מעשה גבוה לא נתקדש שום דבר, רק בהקדישו האדם". (משך חכמה שמות יט, יג).

 אילו הדברים הללו לא היו נכתבים, אי אפשר היה לכתוב אותם. הדבר החשוב ביותר אינו המקומות והחפצים המקודשים, אלא שהאדם יהיה כל הזמן בתהליך של "בהקדישו האדם". אירועים גדולים ונשגבים ככל שיהיו יכולים להשפיע לרגע אחד, ואחר כך האדם – אם אינו מתוקן – יחזור למקומו הרגיל לו. אין כאן ניסים ונפלאות. הדבר החשוב ביותר הוא התנהגותו של האדם בעולם הזה, אופן עבודתו על המידות ועל דרך הארץ שלו באופן תמידי וקבוע.

 בני ישראל, לאחר שראו מעשים נוראים וגדולים כמו עשרת המכות, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני – חטאו בעגל ובחטאים נוספים. אין שום משמעות ללוחות שיורדים מהשמים, גם אם הם נכתבו בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, אם האדם אינו פועל "להקדיש את דרכו". אם האדם לא מתקן את דרכו, לא פועל בדרך ארץ. במצב זה, אפילו הלוחות הם כמו "נבלי חרס".

 לכן לעיתים דווקא "שבירת הלוחות" מביאה את העם, ואת האדם הפרטי, לשינוי כיוון, לחשיבה מחדש, ליציאה לדרך נכונה. לפעמים דווקא ביטולה של תורה לרגע אחד יביא את האדם לחיות חיי מעשה טובים, חיי משמעות, במשך כל חייו. רגע זה יוביל אותו לבחירת דרך חדשה, לקיום מצוות, לדאגה לזולת, לשינוי חברה ומציאות. 

אם כן, מובן מדוע לסיים ביסוד זה. מה יסודי ורלוונטי לדורות יותר מזה?

ספר בראשית – ספר הישר

ואיך כל זה מתקשר ומתחבר לספר בראשית?  

ספר בראשית נקרא גם "ספר הישר". הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, מסביר בהקדמתו לספר בראשית מדוע הוא נקרא בשם זה:

זה הספר, הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים ספר הישר… ויש להבין הטעם: למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד, ולא צדיקים או חסידים וכדומה? וגם: למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי ישרים? ….דשבח יָשָׁר הוא נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל; ופירשנו שהיו [בני אותו דור] צדיקים וחסידים ועמֵלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חִנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' הוא צדוקי ואפיקורס; ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אף על גאו שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים… "

 רש"י לימד אותנו יסוד עצום, שלפיו הדבר החשוב ביותר הוא התנהגותו של האדם. זה חשוב הרבה יותר מטקסים או כלים שאין להם שום משמעות מצד עצמם, אם דרכי האדם עקלקלות ומשובשות. במובן זה, מי ישרים יותר מאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שהם הלב והמהות של ספר בראשית?

שנזכה להתחיל מבראשית, וללכת בדרכם של אבותינו הקדושים, דרך הישר.