לחתום בתקווה

יש להבחין בין אופטימיות לתקווה, טען הרב יונתן זקס בסוף ספרו 'לכבוד השוני'. "אופטימיות היא האמונה שפני הדברים ישתנו לטובה. תקווה היא האמונה שביחד אנו יכולים לשנות את פני הדברים לטובה", כתב. בלשוני אומר שאופטימיות היא עמדה פסיבית ואילו תקווה היא תכונה אקטיבית. לא לחינם ההמנון הישראלי, שאומץ על ידי הציונות האקטיביסטית, שפעלה ללא לאות כדי לכונן יישוב יהודי בארץ ישראל, קרוי בשמה של התקווה.  

התקווה היא כמדומני הסיפור שעומד מאחורי פרשת 'וזאת הברכה'. אנו רגילים לראות בפרשה זו את סוף התורה, אך מסתבר שהדבר אינו ברור מאליו. קריאה בשלוש הפרשות האחרונות של ספר דברים מלמדת שבעצם ישנם שלושה "סופים" לתורה, שעליהם התנהל מאבק סמוי מן העין בין משה ובין אלוהים.

*

על חתימת התורה אנו קוראים בפרשת וילך: "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל". לאחר כתיבת התורה מוסר אותה משה לכהנים ולזקנים כדי שיקראו בה במעמד הקהל הנערך אחת לשבע שנים. זהו סופה הראשון של התורה.

אלא שכאן משתנה התמונה. אלוהים מתגלה למשה מיד לאחר מכן ומוסר לו נבואה אפוקליפטית: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ… ועזבני והפר את בריתי… וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות". אם עד כה הציב משה את עזיבת דרך ה' כאפשרות ("אם בחוקותי תלכו"), הרי שכאן אלוהים חושף בפניו שהדבר יקרה בוודאות.

למנוע מציאות זו אי אפשר, שכן שמירת הברית תלויה בבחירתם החופשית של עם ישראל. מה שכן מבקש אלוהים לעשות הוא להתמודד עם המחשבה שעלולה לצוץ בעת הסתר הפנים העתידי, לפיה אלוהים נטש את עמו. על כן מורה אלוהים למשה לכתוב את שירת האזינו וללמדה את בני ישראל "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". שירת 'האזינו' מעידה על כך שאלוהים בחר בעם ישראל תוך שהוא יודע שיום יבוא והוא יפר את בריתו. משמעות הדבר היא שהסתר הפנים העתידי איננו מבטא נטישה של הקב"ה את עמו אלא רק שלב זמני, שעתיד להיפתר.

משה מציית לציווי האלוהי וכותב את השירה ומלמדה את בני ישראל. אלא שאז הוא עושה צעד מפתיע:

ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם. ויצו משה את הלוויים נשאי ארון ברית ה' לאמר. לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם והיה שם בך לעד.

בעוד אלוהים ציווה את משה לכתוב רק את שירת 'האזינו', משה מחבר את השירה לספר התורה שכתב מקודם. בכך הוא מעניק לספר התורה ייעוד חדש – לא רק ספר שיקראו ממנו אחת לשבע שנים אלא ספר שישמש כעדות לעתיד לבא. המיקום הראוי לעד זה הוא לצד ארון הברית, יחד עם צנצנת המן ומטה אהרן, המשמשים מזכרת לעתיד. כך נקבע סוף שני לתורה, בשירת 'האזינו'.

*

כעת ניתן לבוא לפרשת 'וזאת הברכה' ולקרוא בה. כיצד היא נכנסה לאחר שירת האזינו? הבה נבחן את מילותיה הראשונות של הפרשה:

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו.

כאשר המקרא מתאר אירוע מתמשך הוא משתמש בצורת עתיד מהופך – וילך,  ויאמר, וידבר. על פי סגנון זה צריכה היתה להיפתח הפרשה במילים 'ויברך משה איש האלוהים את בני ישראל'. אך מילות הפרשה אחרות: "וזאת הברכה אשר ברך משה". כלומר, מדובר בברכות שניתנו בעבר.

ואמנם, הפרשן המקראי רבי אברהם אבן עזרא טוען שברכותיו של משה נאמרו בתחילת פרשת 'וילך':

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל – הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו… ולפי דעתי כי אז בירך השבטים ואם (=ואף) שברכותיהם מאוחרות במכתב (=בתורה הכתובה).

לפי פרשנות זו, ברכות השבטים נאמרו עוד לפני שירת 'האזינו', כאשר הלך משה אל כל שבט ושבט כדי להיפרד ממנו, אבל בכתב הן מופיעות בסוף התורה, לאחר השירה. כך קיבלנו סוף שלישי לתורה – פרשת 'וזאת הברכה'.

אך מדוע שינה משה מסדר הדברים ובחר לדחות את ברכותיו לסוף? מדוע לא חתם בשירת 'האזינו'?

*

כאן אנו שבים אל התקווה. קיימת הקבלה מעניינת בין שירת 'האזינו' ובין ברכותיו האחרונות של משה. שירת 'האזינו' מדברת על העתיד לבא וכך גם ברכותיו של משה. הן השירה והן הברכות מתייחסות למעמדו של עם ישראל בארץ, אלא שבעוד ששירת 'האזינו' מדברת על ההגלייה מן הארץ, ברכותיו של משה מדברות על השגשוג שיחוו השבטים בנחלותיהם. האווירה של שירת 'האזינו' קודרת וקשה, ואילו ברכותיו של קשה זוהרות וחיוביות: ראובן יחיה בנחלתו, יהודה יזכה לסיוע ממרום, לוי יבורך במעשיו, אצל נחלת בנימין תשרה השכינה, וכך הלאה.

מלבד זאת, הן השירה והן ברכותיו של משה משתמשות בכינוי ייחודי לעם ישראל, שאינו מופיע באף מקום אחר בתורה – ישורון. בשירת 'האזינו' כינוי זה מופיע בהקשר שלילי: "וישמן ישורון ויבעט", ואילו בברכות משה הוא בא בהקשר חיובי. משה פותח את ברכותיו במלים "ויהי בישורון מלך", וחותם במלים: "אין כאל ישורון". הישורון משירת 'האזינו' הופך אפוא בברכותיו של משה לתיאור חיובי.

ייתכן שזה בדיוק מה שביקש משה לעשות בברכותיו. שירת 'האזינו' אמנם חיונית לעתידו של עם ישראל אבל קשה לחתום איתה את התורה. שירת 'האזינו' מותירה רושם שלילי על העם, ועלולה לייאש אותו. היא גוזרת עתיד קשה ולא מותירה מקום לבחירה. לא זה הטעם שביקש משה להותיר אצל קוראי תורתו. על כן, לאחר שחיבר אותה לכל התורה הוא ביצע עריכה בדבריו. את ברכותיו העתיק מפרשת 'וילך', חיבר להן מילות הקדמה וסוף, והציב אותן לאחר השירה, כמעין מענה לה. כך התסיימה התורה במסר חיובי – אמנם שירת 'האזינו' צופה לכם רעות, אומר משה לעמו, אבל דעו שהכוח מסור בידיכם. אתם יכולים לקבוע את עתידכם, ואם תשמשו נכון בברכות שהוענקו לכם תזכו לעתיד זוהר בארץ.

אם נשוב לרב זקס נוכל לומר שבפרשת 'וזאת הברכה' משה העניק לבני ישראל את הדבר הגדול ביותר שמנהיג יכול לתת לאנשיו – תקווה. קריאת ברכותיו על רקע שירת 'האזינו' ודרכי חיתום התורה מוציאה אותן מידי אופטימיות עיוורת והופכת אותן לביטוי של אמון בכוח של עם ישראל לעצב לעצמו עתיד חיובי בארץ, אלטרנטיבי לגורל השחור של שירת 'האזינו'. 'ישורון' יכול להפוך לכם מקללה לברכה, אומר משה לעמו. הדבר מסור בידיכם.

בנימה הזו נחתמת התורה, עבור עם ישראל בעבר ועבורנו כיום. למרות הכל, יש תקווה. הבחירה בנו היא ברכה, ואם נממש אותה נכון, אף גזירת גורל לא תוכל לנו. שירת 'האזינו' תישאר כתעודת ביטוח לא-ממומשת ואילו אנו נפרח ונשגשג בארצנו, ארץ ציון וירושלים.