המילים האחרונות של התורה

בפרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בספר דברים ובחמישה חומשי תורה בכלל, משה רבנו – אשר נמצא בשעותיו הראשונות ממש – עובר שבט שבט ומברך כל אחד בברכתו המיוחדת לו. עם סיום ברכותיו לשבטים באופן פרטני, עובר משה רבנו לברכות הכלליות לעם ישראל, ומשם עולה להר נבו, משקיף על הארץ המובטחת ונפרד מעם ישראל במיתתו. הקב"ה בכבודו ובעצמו מתעסק בקבורתו המיוחדת. 

יהושע לוקח את המושכות על פי הציווי של הקב"ה ובברכתו של משה, ומתחיל להנהיג את עם ישראל בפועל. גם זה מתואר בסיומה של הפרשה. לכאורה, הפרשה הייתה אמורה להסתיים בתיאור הנהגת יהושע, ולהעביר אותנו ישירות לספר יהושע אשר יפתח את ספרי הנביאים. אבל התורה מסיימת את דבריה בשלושה פסוקים נוספים: 

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם–לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. (דברים לד, י-יב) 

הרמב"ם בפירושו למשנה, בהקדמתו לפרק "חלק" של מסכת סנהדרין, קובע את שלושה עשר העיקרים של התורה, עיקרי ויסודות היהדות. ארבעה מהם נובעים ישירות או בעקיפין מהפסוק הראשון מבין פסוקים אלו, ומבוססים על מעמדו של משה רבנו:  

וממה שצריך שנזכור בכאן, והוא הראוי מכל המקומות, שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות…. היסוד השישי – הנבואה. והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד…. היסוד השביעי – נבואת משה רבנו ע"ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה…. היסוד השמיני – היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבנו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניין שנקרא על דרך השאלה "דיבור"…. היסוד התשיעי – ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה.

לאור חשיבות הדברים לפי הרמב"ם, מובן מדוע התורה בוחרת לסיים באמירה ברורה לגבי משה רבנו, נבואתו ודיבורו עם הקב"ה פנים מול פנים. זה הרי היסוד של התורה כולה, הבסיס לכל, שכפירה בו משמעה כפירה בכל. אבל למה התורה צריכה להמשיך לשני הפסוקים שלאחר מכן, ולפרט את מעשיו של משה רבנו, ועוד באופן לא ברור ומוגדר – "היד החזקה", "המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל"? למה הכוונה במילים אלו?

במידת הרחמים

מפרשים רבים נדרשים למונחים "יד חזקה" ו"מורא גדול", ומסבירים כל אחד בדרכו לאלו אירועים רמזה התורה. כך למשל לפי רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד), כוונת התורה לציין את שני האירועים שאולי היו המשמעותיים ביותר – קריעת ים סוף ומעמד הר סיני: 

היד החזקה – פליאות הים. המורא הגדול – מעמד הר סיני.

בדרכו של רבי אברהם הולך גם הרמב"ן, וגם לדעתו הביטוי "היד החזקה" מלמד על קריעת ים סוף ו"המורא הגדול" על מעמד הר סיני, ששם קיבלו ישראל לראשונה מורא מפני הקב"ה: 

"ולכל היד החזקה" – קריעת ים סוף, שנאמר בו: "וירא ישראל את היד הגדולה", "ולכל המורא הגדול" – מעמד הר סיני, שנאמר בו: "לבעבור תהיה יראתו על פניכם". ולפיכך הזכיר באלו שנעשו לעיני כל ישראל. 

אבל הרמב"ן מוסיף עוד פירוש אחר לגמרי, שלדעתי לוקח אותנו להבנה מדוע התעקשה התורה לפרט את שני הפסוקים האחרונים, שלכאורה לא מוסיפים יותר מדי מלבד חזרה. תחשבו לרגע שהייתם צריכים להנחיל תורה לדורי דורות – עם אילו יסודות הייתם מסיימים אותה? להבנתי, התורה בחרה לסיים דווקא בשני פסוקים אלו כדי ללמד אותנו שני יסודות עצומים וגדולים, שנלמדים דווקא מייתור המילים לכאורה. נלמד אותם משני מפרשים שונים. 

הרמב"ן מוסיף ומלמד אותנו מה ההבדל בין "היד החזקה" ובין "המורא הגדול", ולוקח אותנו להנהגות של הקב"ה בעולם, שמשליכות על ההנהגות שלנו כבני אדם:

ועל דרך האמת, היד החזקה זו מדת הדין, כלשון: "הייתה עלי יד ה'"…  והמורא הגדול מדת הרחמים, כעניין שכתוב: "אותו תקדישו והוא מוראכם"… וטעם "אשר עשה משה" שהכין והראה זה לעיני כל העם, כלשון "ואת הנפש אשר עשו בחרן"… כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול, רק הכין אותם ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל. 

התורה מורכבת מאוד, מלאה בדינים ובפרטי פרטים. התורה נועדה כדי שנוכל לחיות באמצעותה חיים שלמים, חיים מלאים, חיים של קדושה וטהרה. בקלי קלות נוכל להפוך את התורה לקרדום לחפור בה, לשפוט את חברינו על פי מידת הדין כל הזמן וכל העת – אך בדרך זו העולם יהפוך לתוהו. לא יהיה לו קיום. בדיוק כמו שלא יהיה לעם ישראל קיום, אם הקב"ה ינהיג אותו באמצעות מידת הדין. על כן, בפסוק האחרון אומר משה לעם ישראל: תזכרו היטב שיש שתי מידות הנהגה בעולם, דין ורחמים. אם אתם תבחרו כלפי חבריכם במידת הרחמים – הקב"ה ינהג איתכם במידת הרחמים, ואם הפוך – חלילה גם הנהגת הקב"ה תהיה בדרך ההפוכה. אין קיום אמיתי לעם ישראל ולתורת ישראל על פי מידת הדין בלבד. זה יסוד גדול ועצום שחובה עלינו להבין, בפרט בחברה שבה נוטים להתנהג לאנשים אחרים, לפעמים, באופן חמור הרבה יותר ממידת הדין. 

לקום מהמשבר

את היסוד השני נלמד מרש"י. בפסוק האחרון, רש"י בוחר לסיים את פירושו לתורה במילים לא פחות ממדהימות בעיניי : 

"לעיני כל ישראל" – שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבֹּר הַלּוּחוֹת לְעֵינֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" וְהִסְכִּימָה דַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר שִׁבַּרְת", יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ.

עם זה רש"י בוחר לסיים את פירושו לתורה, עם שבירת הלוחות הראשונים?

שבירת הלוחות הראשונים הייתה משבר גדול מאוד לעם ישראל. הם היו רגע לפני כלייה. רק כמה ימים לפני כן הם עמדו במעמד הר סיני, ועכשיו הם עובדי אלילים שהקימו לעצמם פסל מסיכה, והלוחות הראשונים שהקב"ה כתב בכבודו ובעצמו מנופצים מולם. חטא עצום ונקודת משבר היסטורית, לא פחות מזה. אבל עם ישראל באמצעות הנהגתו של משה רבנו ידעו גם להתרומם, להרים את הראש, להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה בכל העוצמה ובכל הכוח. 

עכשיו, דקה לפני שיהושע לוקח את המושכות, הם חייבים להבין שהחיים הם "משבריים", בנויים מדברים שחייבים לדעת להתרומם מהם. "כל משבריך וגליך עליי עברו" (תהלים מב, ח) – זה מחזור החיים של עם ישראל, והיכולת שלנו להתרומם ממשברים אלו היא יסוד גדול. בלי היכולת הזאת, יהיה לעם ישראל קשה מאוד להתקדם ולהמשיך להיות "עם הנצח". 

חג שמחת תורה מסמל יותר מכל את החיבור של עם ישראל לתורת משה, ואת אהבתו הבלתי מתפשרת של עם ישראל לקב"ה ולתורתו. שנזכה באמת לדון את החברה שלנו במידת הרחמים, ולדעת להתרומם ממשברים ולפעול להאיר את העולם.