אף חובב עמים

פרשת וזאת הברכה היא פרידתו האחרונה של משה מעם ישראל. כיעקב לפניו, גם משה מברך בשעת הפרידה את בני ישראל – שבט שבט וברכתו. בתחילת דבריו פונה משה לעם בכללותו ואומר:

וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת (אשדת) לָמוֹ. אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים, ל"ג, ב'-ה')

חכמים דנו בשאלה מיהם העמים המוזכרים בפסוק: אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ (ל"ג, ג') ?

רש"י מסביר שהפסוק כולו מדבר בעם ישראל, והשבטים הם אלו שנקראים עמים:

אף חובב עמים – גם חיבה יתירה חיבב את השבטים, כל אחד קרוי עם, שהרי בנימן היה לבדו להיולד כשאמר הקב״ה ליעקב: גוי וקהל גוים יהיה ממך (בראשית ל״ה, י״א).

רש"י הולך בדבריו אחרי התרגום אונקלוס שכותב: אַף חַבֵּיבִנּוּן לְשִׁבְטַיָּא, ובדרך זו הלכו גם הטור בפירושו הארוך, שד"ל, הגר"א ועוד. פרשנים אלו מבינים שהמילה עמים אינה מתייחסת לאומות העולם אלא דווקא לישראל, ובעל שפתי חכמים מסביר כיצד נלמד הדבר מפשט הפסוק: דאין מלת אף נופל, אלא אם נזכר דבר קודם לכן כיוצא בו… המילה אף אינה פותחת נושא חדש (העמים) אלא היא המשך של הנושא שנאמר לפני כן – עם ישראל (שכתוב בפסוקים הקודמים: יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ וברור שהם מדברים על ישראל ולא על האומות).

לעומת הבנה זו, היו חכמים שהבינו שהמילה עמים מתייחסת לאומות העולם ממש. הגמרא מסבירה שלמרות שהקב"ה מגלה את ישראל לתוך האומות – ובכך הוא מחבב אותם, עדיין ישראל הם עמו:

״אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ״ – אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב עַמִּים – כׇּל קְדוֹשָׁיו יִהְיוּ בְּיָדֶךָ. (בבא בתרא ח׳ א:ג׳)

הנצי"ב מתייחס לחיבה כללית הקיימת בקב"ה על כלל בריותיו – שאותם הוא מחבב, אך קיים מדרג בין החיבה שיש כלפי האומות ובין זו שיש לקב"ה כלפי ישראל:

אף חובב עמים – אף על גב שהקב״ה חיבב כל אומות העולם, וכמאמר ה׳ (שמות יט,ה) ״כי לי כל הארץ״, מכל מקום אינו דומה לחיבה יתירה של ישראל.

רבנו הבכור שור מסביר גם הוא שהמילה עמים מתייחסת לאומות העולם, אולם הוא לא כולל את כלל האומות בתוך הגדרה זו:

אף חובב עמים – כלומר: אף כשאתה בא להזכיר חיבוב שאר אומות, מהן: כל קדושיו בידיך – שכל הקדושים שבהם נותנים עצמם בידיך ומתגיירים, כלומר: אין בהם חיבוב רק מעט גרים שבאים מהם.

הרב מתייחס לחיבה שיש לקב"ה לאומות העולם, אולם חיבה זו אינה באמת לאומות והיא באה בתנאי: אין בהם חיבוב רק מעט גרים שבאים מהם, החיבה היא כלפי אותם מאומות העולם שעושים מעשה ומתגיירים ומצטרפים לעם ישראל.

מדברי הרב עולה שהחיבה של הקב"ה אינה מצב נתון, היא אינה נקודת המוצא שממנה מתחיל היחס אל האנושות, אלא היא נבנית כתגובה למעשי האדם: כאשר האדם בוחר להיות חלק מקהל ה' ומוכיח את חיבתו אל הקב"ה, אז הקב"ה מצידו מראה לו חיבה. מצב זה אינו מיוחס לאומות בלבד אלא גם לעם ישראל:

אבל ישראל, כולם תוכו לרגליך – כולם כתתו עצמן וסבבו ההר, כדכתיב: ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט, י״ז), כולם כאיש אחד, כולם אמרו נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) וקבלו עליהם המצות.

משמע, גם עם ישראל עבר את אותו התהליך- הם כיתתו עצמן סביב הר סיני וקיבלו על עצמם את הקב"ה ומתוך כך זכו שהקב"ה ירעיף חיבתו עליהם.

בדברי הרב מבוטאים שני רעיונות הקשורים לקשר שבין האדם וה' וקשורים בתקופה בה אנו קוראים את הפרשה:

רעיון ראשון הוא האחריות המוטלת על האדם – על האדם להביא את עצמו למצב שבו הקב"ה מחבב אותו! הדרך לכך היא להצטרף לקהל ה', לקבל את מצוותיו ולשמור את חוקיו. רעיון זה מתקשר לתקופה שבה נקראת הפרשה: לאחר ראש השנה וימי הכפרה המבטאים את רצוננו לחזור שוב אל הקב"ה ולהוכיח שחטאנו במשך כל השנה הם דבר שטות ולא הרצון האמיתי. כך גם בשמחת תורה אנו נחזור לקרא בתורה מבראשית כדי להוכיח את דברי המדרש: להודיע שחביבה תורה עלינו כדבר חדש ולא כדיוטגמא (פקודה) ישנה שאין אדם סופגה, אלא כחדשה- שהכול רצים לקראתה (ספרי ואתחנן).

רעיון שני העולה מדרי הרב הוא שאין אומה שיש לה בעלות על התורה, כי אם כך היה המצב – לא הייתה חיבה גם לגרים המכניסים עצמם תחת עול מצוות. לעומת זאת דברי הבכור שור מחדדים שכל אדם יכול להיכנס תחת כנפי הקב"ה, וגם אם עם ישראל עשה זאת כעם, אין מניעה מהאומות לעשות זאת בעצמם כיחידים או כאומות ובכך לזכות גם הם בחיבתו של הקב"ה, וכדברי המדרש:

ניתנה תורה בדימוס, פרהסיה, במקום הפקר, שאילו ניתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם, אין להם חלק בה. לפיכך ניתנה במדבר, במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל. (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו)

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.