שמע ישראל היא מהחלקים המרכזים של התפילה, ובכל יום מצווים אנו לקרא פסוק זה פעמיים. בעל ספר החינוך מסביר את שורש מצווה זו:
משרשי המצווה: שרצה השם לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חמר, נפתה אחר הבלי העולם ונמשך לתאוותיו צריך על כל פנים זיכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא, על כן היה מחסדו לזכותנו וצוונו לזכר שני העיתים האלה בקבע ובכוונה גמורה, אחת ביום להועיל לכל מעשינו שביום, כי בהיות האדם זוכר בבקר אחדות השם ומלכותו, וכי השגחתו ויכולתו על הכל, וייתן אל לבו כי עיניו פקוחות על כל דרכיו, וכל צעדיו יספר, לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו, ולא יוכל ממנו להחביא ממנו אחת מכל מחשבותיו הלא יהיה לו למשמר מחשבתו זאת והודאת פיו בדבר הזה כל היום ההוא, ויהיה לו הודאת הלילה בזה גם כן למשמר כל הלילה.
בלימודנו זה ננסה ללמוד את הפרשה הראשונה מתוך שלוש הפרשיות הנאמרות כחלק משמע ישראל בתפילה, ונמקד את הלימוד המצוות תלמוד תורה הנלמדת מתוך פרשה זו.
מסביר המלבי"ם מדוע מצווה משה את בני ישראל דווקא כאן:
שמע ישראל – אחר שאמר שתכלית עשית המצות היא יראת השם כמ״ש אשר צווה ללמד אתכם לעשות למען תירא את ה׳ אלהיך (ו',ב'), בא להעלותם למדרגה יותר גדולה שהיא אהבת השם כמ״ש ואהבת את ה׳ אלהיך, שהאהבה מדרגה גדולה יותר מן היראה…
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: (דברים, ו', ד')
ספורנו: שמע ישראל – התבונן והבן זה.
דעת מקרא: שמע- למען תדע, כמו שמענה ואתה דע לך (איוב, ה, כ"ז).
שמע ישראל- כלל כל העם בלשון יחיד וקרא להם: ישראל. הוא השם המיוחס של בני אברהם יצחק ויעקב, ששמו של הקב"ה משותף בו.
המילה שמע ישראל בפסוק באה במובן של קריאה ממשה לעם- שמע ישראל! ולאחריה מובא המסר שישראל צריכים לשמוע- ה' אלוקינו ה' אחד. חכמים המשיכו ולמדו מעצם המילה שמע כי יש צורך לשמוע את המילים:
תורה תמימה: שמע ישראל – הקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו, שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. (שם ט״ו.)
שמע ישראל – ת״ר, ק״ש נאמרת בכל לשון, דא״ק שמע, בכל לשון שאתה שומע. (ברכות י״ג.)
ועוד למדו שיש צורך בכוונה, ז"א השמיעה צריכה להיות לא רק פעולה פאסיבית אלא פעולה אקטיבית- שמובילה להבנה (ולכן במידה ואינו יודע עברית קורא בכל שפה שמבין):
תורה תמימה: שמע ישראל – תניא, נאמר כאן שמע ישראל ונאמר להלן (פ׳ תבא) הסכת ושמע ישראל, מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת, מכאן שהקורא את שמע צריך שיכוין את לבו. (שם ט״ז.)
שמע ישראל – תניא, ר׳ מאיר אומר, שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, עד כאן צריכה כונת הלב. (ברכות י״ג:)
שמע ישראל – א״ר אילא משמיה דרב, אמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ונאנס בשינה יצא. (שם שם)
אולם פשוטו של מקרא הוא שזה דיבור שאמר משה אל בני ישראל.
מדוע נאמר שם הויה?
דעת מקרא: שם הויה הוא שמו העצמי של הקב"ה. 'אלוקים' כינוי הוא ומכונה בלשון רבים שהוא קיבוץ של כל הכוחות…
רשב"ם: י״י אלהינו – י״י הוא לבדו אלהינו, ואין לנו אלוה אחר עמו.
המילה אלוקינו מדגישה את הקשר המיוחד שבין הקב"ה וישראל:
ספרי: י״י אלהינו – למה נאמר? והלא כבר נאמר י״י אחד, ומה תלמוד לומר אלהינו? עלינו הוחל שמו ביותר.
כמו כן מתקשרת המילה אלוקינו כאן עם הדיבר הראשון:
תורה תמימה: ה׳ אלהינו – תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א״ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן, אנכי ה׳ אלהיך – שמע ישראל ה׳ אלהינו. (ירושלמי ברכות פ״א ה״ה)
ומבחינת פשט מקרא- אמר משה אלוקינו ולא אלוקיכם כדי לשתף עצמו איתם באמונה בקב"ה (דעת מקרא).
זהו עיקר האמונה – שהקב"ה אל יחיד לבדו, ולכן ע' וד' גדולות ויוצרות יחד את המילה עד (דעת מקרא).
חזקוני: אחד – כלומר יש בו לבדו אחדות כזה מה שלא היה ולא יהיה כן בשום דבר שבעולם.
הספורנו מסביר בצורה נוספת את משמעות האותיות הגדולות בפסוק:
ה׳ אחד – ובהיותו נותן המציאות אחר אפיסות מוחלט, התבאר שאין נמצא זולתו ממין מציאותו, ושהוא נבדל במין ממציאות עולם הנפסדים, וממציאות עולם הגלגלים, וממציאות עולם המלאכים, באופן שהוא יחיד בעולמו הרביעי. וזה נראה שנרמז בהיות אות הדל״ת של ״אחד״ גדולה. ובאות העי״ן של ״שמע״ הגדולה נרמז שראוי לפקוח עין, ולהגדיל העיון בזה. ולזה אמרו ז״ל ׳ובלבד שיאריך בדל״ת של ״אחד״ ׳, למען יכוין לזה.
ולהלכה למדו:
מדרש אגדה: ה׳ אחד –וצריך להאריך בדל״ת כדי להמליכו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם, ובלבד שלא יחטוף בחי״ת, וצריכה דל״ת של אחד יוצאה לחוץ כלומר העוקץ של הדל״ת כדי שלא תראה כמו רי״ש.
חכמים דנו במבנה הפסוק וקישרו אותו לטענות שיכולות לעלות באומות, ובמיוחד מצד הנוצרים, ונביא את דברי רבנו יוסף בכור שור המסכם את הטענות:
שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד – אי אפשר בלא שלש הזכרות, מפני קטרוג של אומות העולם, שאם אמר: שמע ישראל ה׳ אחד, היו אומרים כל אומה ואומה על תרפותו – על שלנו הוא אומר שהוא אחד. כשהוא אמר: אלהינו, נודע שעל אלהי ישראל הוא מדבר, שהרי עמהם היה מדבר.
ואם אמר: ה׳ אלהינו אחד, היו אומרים כן: הוא אומר שאלהי ישראל אחד מן האלהות, ויאמר כל אחד ואחד: וכן שלנו.
וכן אם אמר: אלהינו ה׳ אחד, היו מפרשים: ה׳ אלהינו ה׳ אחד מן האלהות.
וכל שכן אם אמר: אלהינו אחד, אבל השתא על כרחם: הכי קאמרא: ה׳ אלהינו אלהי ישראל ה׳ אחד, אדון שלנו אדון אחד, שאין באדונות אלא הוא, שאם רצה לומר אחד מן האדונים היה אומר ה׳ אחד ותו לא. אבל עכשיו- ודאי הכי קאמר האדון שלנו אחד באדונות שאין אדון אלא הוא.
והבן בדברים ויתישבו על הלב. ועל אילו התועים (הכוונה לנוצרים) שאומרים שלש חלקים הם והם אחד (מתייחס לדעתם לגבי השילוש), ולכך אמר שלש אזכרות וכללם כאחד, הרי תשובתו בצידו: ואהבת את ה׳ אלהיך, הרי שני הזכרות שאינם לא אחד ולא שלש. ואם כדבריהם, היה לו לומר בכל מקום או אחד או שלש, אם על מניין חלקים הוא מדבר. אלא על כרחך אינו בא דרך המניין, אלא הכי קאמר ואהבת את ה׳, שהוא אלהיך, ולא בא לתת מניין לחלקים.
כמו כן הפסוק הראשון לא בא על מניין חלקים, אלא על פירוש שפירשתי לפי משמעות המקרא. ולדבריהם (הטועים, הנוצרים): לא צוה לאהוב רק שני חלקים, ומסתמא אותו שנחלק מן האחרים ונכנס במקום הטנופת (הכוונה לאותו האיש שנולד מאישה) אין אוהבים אותו.
הו' משמשת לפתיחה וכו' ההיפוך- אהבת בעבר הופך לציווי בעתיד (דעת מקרא). וזוהי מצוות אהבת ה'.
כלי הפעולה של האהבה הוא הלב, אולם מתברר שפעולת הלב היא גם פעולה שכלית:
דעת מקרא: בכל לבבך: במחשבותיך שהן מעשה הלב.
ר' אברהם אבן עזרא: בכל לבבך ובכל נפשך – הלב הוא הדעת, והוא כנוי לרוח המשכלת, כי היא המרכבת הראשונה, וכן: חכם לב
לעומת זאת הרד"צ הופמן הבין שהלב הוא החלק הייצרי שבאדם:
כיון שה׳ הוא יחיד ומשגיח על האדם ברחמיו, אם כן גם על ישראל להתמסר באהבה לגמרי בכל ישותם לה׳, דהיינו ״בכל לבבך״. אין לפרש (כמו הראב״ע וגם תרגום השבעים) שהכוונה בזה לשכל, אלא בכל נטיותיך ושאיפותיך. אנחנו חייבים להיות מוכנים תמיד, לוותר מפני אהבת ה׳ על תשוקותינו החזקות ביותר.
רש"י התייחס לשני היצרים שבאדם- ביצר הטוב וביצר הרע:
רש"י: בכל לבבך – בשני יצרך.
בעל הכתב והקבלה הסביר כיצד ניתן לעבוד את הקב"ה בשני יצרים:
ולי נראה בכוונתם בזה, להיות ששני דרכים בעבודת הש״י, האחד לעבדו בדרך הישר, והוא בחלק המצות הנקראים משפטים שהם מן המושכלות ומפורסמות לרע אצל בני אדם; הנה בחלק זה מן המצות צריכים אנו לסלק ולבטל בנו נטיית היצר אליהם; אמנם בחלק המצות הנקראות חקים שהם מן השמעיות שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, בחלק זה מן המצות יותר טוב לנו לעבוד אותו ית׳ בדרך הכובש, שנניח את נפשותינו אוהבת העברה ולא תמנענו מלעבור עליהם אלא מצד התורה (כדעת הרמב״ם בששי משמונה פרקיו לאבות). הנה בדרך זה יקיים האדם את המשפטים ביצ״ט, אחר שהשתדל לסלק ולבטל ממנו כל נטיות יצרו הרע אשר בקרבו לעבור, אמנם החקים יקיים תמיד ביצה״ר, להניח יצרו מתחזק ומתקרב קרב נפשו, אלא שמצד אהבת ה׳ ילחום נגד נטית יצרו הרע ויתגבר ללחום נגדו, וזהו אמרם ואהבת את ה״א בשני יצריך, ביצ״ט ירצה בחלק המשפטים, וביצה״ר ירצה בחלק החוקים.
יש בחכמים דעות שונות לגבי אופן הביצוע של הציווי:
דעה ראשונה היא שיש להתייחס לקב"ה ולציוויו מאהבה ובאופן אוהב-
רש"י: ואהבת את י״י אלהיך – עשה דבריו מאהבה. אינו דומה העושה מיראה לעושה מאהבה.
דבר אחר: בכל לבבך – שלא יהא לבך חלוק על המקום.
ר"י בכור שור: ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך – תקע לבבך לאהבתו. כמו שהוא אלהיך – שנתיחד עליך ולא על אומה אחרת, כך אתה תתייחד בכל לבבך לאהבתו – לא תערב שום מחשבה בלבך שתרחיק אהבתו מליבך.
ספורנו: ואהבת – תשמח לעשות דבר שייטב בעיניו, כאשר תבין שאין תכלית נכבד כזה.
לעומת זאת בעל התורה תמימה מביא את דעת הגמרא שהכוונה היא להאהיב את הקב"ה על הבריות:
תורה תמימה: ואהבת – תנא, ואהבת את ה׳ אלהיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו באמונה ודבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו. (יומא פ״ו.)
הדעה מהי נפשך מושפעת מהדרך בה הסביר כל פרשן את המושג לבבך:
דעת מקרא: ובכל נפשך- בכל חפציך, בשאיפותיך וכיסופיך.
ראב"ע: ונפשך – היא הרוח שהיא גו (בו) והיא המתאוה וכחה נראה בכבד.
טור פירוש ארוך: בכל נפשך – היא נפש המשכלת כמו והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים.
רמב"ן: בכל לבבך – על דעת המדרש (ספרי דברים ו׳:ה׳) הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה, כענין: תאות לבו נתת לו (תהלים כ״א:ג׳), אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו׳:כ״ה). אם כן, בכל נפשך – הנפש המשכלת, וכן: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים (שמואל א כ״ה:כ״ט)
חכמים מצאו מסר נוסף המתחבא בעניין נפשך:
רש"י: ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך.
רש"ר הירש: ובכל נפשך – ״אפילו נוטל את נפשך״. לאהוב את ה׳ בכל הווייתו החיה של האדם, בכל הבחינות הרוחניות והגופניות של אישיותו ובכל רגע של חייו – גם זה צריך להתפרש רק באותו המובן: לשאוף בכל הווייתו של האדם רק לקרבת ה׳ אשר תושג על ידי עשיית רצונו; להעריך את כל חייו רק על פי קרבת ה׳ שהוא זוכה לה. ואם אדם יכול להישאר קרוב אל ה׳ רק במחיר ויתור על חייו, הוא לא מחשיב זאת למחיר גבוה מדי. מי שאוהב את ה׳ ״בכל נפשו״ הריהו חי בכל נשימה שהוא נושם בשירותה של אהבת ה׳, ועדיף לו לוותר על חייו מאשר לבגוד באלוקיו: ״אפילו נוטל את נפשך״.
דעת מקרא: בכל מידה ושיעור עד תכלית האפשרי לך.
רש"י: ובכל מאדך – ובכל ממונך. יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר: בכל מאדך.
דבר אחר: בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין במידת הטוב, בין במידת הפורענות. וכן דוד הוא אומר: כוס ישועות אשא וגו׳ (תהלים קט״ז:י״ג), צרה ויגון אמצא וגו׳ (תהלים קט״ז:ג׳).
שד"ל: בכל לבבך וגו׳ – אולי אמר לבבך על הכוונה והרצון הפנימי, ונפשך על החיות, וזה כולל כוחות הגוף וכל תנועותיו וכל מעשיו, ומאדך כולל הנכסים והקנינים. כי אמנם יש אוהב בלבו ואינו מוציא אהבתו מן הכח אל הפעל, ויש מוציאה אל הפעל, ובלבד שזה לא יגרום לו חסרון כיס ופזור כספו וקניניו.
רד"צ הופמן: הדברים – הם כל המצוות שמשה רבינו אמר באותו יום. כמו שמתבאר בבירור מתוך החלק המפרש של המשפט (אשר אנכי מצוך היום). על לבבך – השוה י״א:י״ח. כלומר, להיות מוכן ומזומן תמיד לקיים את הדברים האלה.
מדרש אגדה: אשר אנכי מצוך היום – לעולם יהיו חדשים אצלך כאילו היום נצטוית עליהם.
רש"י: והיו הדברים וגו׳ – מה היא האהבה: והיו הדברים האלה, שמתוך כך אתה מכיר את המקום ומידבק בדרכיו.
אשר אנכי מצוך היום – לא יהו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. [דיוטגמא – מצות המלך הבאה במכתב.]
הדברים מצד אחד הם הציוויים שציווה משה, ורש"י מלמד שחוכמת הציוויים מביאה להכרה בגדולת הבורא. והדגישה התורה את המילה היום- לפי פשט משום שבאותו יום דיבר משה, אך מוסיף המדרש ומלמד שיהיו כאילו חדשים בעינך ניתנו בכל יום ויום.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.
