רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:

משה רבנו בפרשת ואתחנן מצווה את ישראל על המשך קיום המצוות בארץ, אך את חשיבות קיום המצוות הוא מדגיש דווקא דרך הצורה בה העמים האחרים רואים את ישראל ואת תורתם, וננסה לראות כיצד להבין את המילים- כִּי הִוא חכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים?

רוב הפרשנים הבינו שפשט הפסוקים מתייחסים לתורה וחוקיה, שהם חוכמתם של בני ישראל, אך הם נחלקו בשאלה כיצד מתבטאת חוכמה זאת לעיני העמים? 

ר' אברהם בן עזרא מעיר הערה עמוקה מאוד על עניין זה: …ועוד: כי יש לכם תפארת במצותיו על כל הגויים. והטעם: כי עיקר כל המצות יבינם כל משכיל וידע למה נתנו. הערה זו מעניינת משום שהיא אומרת כי למעשה לשכל האדם יש אפשרות לתפוס את עיקר המצווה. מכיוון שהמצוות הן אלוקיות היה מקום לחשוב שלאדם אין יכולת להבין מבחינה רוחנית את עומק המצווה, אולם יוצא מדברי הראב"ע שהמצב לא כך, ואפשר להבין את דבריו בכמה דרכים:

אפשרות ראשונה היא כי שהשכל מהווה את החלק האלוקי שיש באדם – ולכן הוא יכול לתפוס את המשמעות של המצווה האלוקית. דרך נוספת להבין את דבריו היא שמכיוון שהתורה ניתנה עבור בני אדם החיים במציאות ארצית, חייבת להיות להם האפשרות להבין בצורה אנושית את המצווה – ובמיוחד כיצד משמעות זו מתבטאת בעולם הארצי.

מכל מקום, מובן מדבריו כי האדם באשר הוא אדם (לאו דווקא האדם מישראל) יכול להבין את משמעות המצווה, ולכן אלו מאומות העולם שיבחנו את המצוות בצורה שכלית יגיעו להכרה בחוכמה הטמונה בהן ובצדקת הציווי.

 בעל הטורים, ר' יעקב בן אשר, מפרש גם הוא ברוח זו:

…לומר כי בחוקים ומשפטים יש תועלת גדולה שהם תפארת לעושיהם מן האדם ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם ועוד שהם תועלת גדולה שהשם יהיה להם קרוב בכל קראם אליו וגם העמים יתבוננו בזה וידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובבינה לקרבה אל האלהים ויראו מהם וזהו מי גוי גדול ועוד שהמשפטים בעצמן הן צדיקים וישרים וטובים:

בעל הטורים מביא הסבר המורכב משני שלבים או חלקים: מצד אחד מבחינת המצווה עצמה, הגויים יכולים להבין את משמעותה וחוכמתה ולכן יפארו את מי שמקיים אותה. הצד השני הוא מבחינת התוצר של המצווה– הגויים רואים שעל ידי קיום המצווה הקב"ה מתקרב אל עם ישראל ועונה לקריאתם ולתפילתם ולכן הם מכירים בתועלת המצווה.  

רבנו בחיי מסביר מדוע הפסוק מתמקד דווקא בחוקים? ואומר: 

…היה לומר את כל המצות האלה, כי אין האומות משבחים ומפארים לישראל בשביל החוקים אבל ילעגו עליהם, אך הזכיר החוקים להפליג ולומר, כי מתוך שיראו האומות שישראל מתעסקין במצות השכליות ובמשפטים ישרים אשר השכל מעיד עליהם שהם משפטים צדיקים, מסודרים בסדר נכון ובהנהגה ישרה, יתבאר להם מזה כי החקים שאין טעמן נודע לא דבר רק הוא, אבל יש בפנימיותם חכמה גדולה נסתרת, אין הכל זוכין לה…

החוקים הם מצוות שטעמן לא נודע לנו או שנראות לא הגיוניות. על מצוות אלו יכולים לבוא הגויים ולומר כי אין בהם חוכמה ולצחוק על קיומן. אולם, מכיוון שרואים הגויים את החוכמה הנמצאת במצוות שכן מובנות, הם מבינים שלא יכול להיות שהקב"ה מצווה פעם משהו חכם ופעם לא, ולכן מתבאר שגם לחוקים יש משמעות אך שהיא נסתרת מהשגת האדם.

הנצי"ב מתייחס בפירושו לאו דווקא למצווה עצמה אל הפרקטיקה ההלכתית ואומר כך: 

כי היא חכמתכם ובינתכם – שעל ידי מה שתגדילו תורה בשפע רב על תורה שבכתב, יתפלאו אומות העולם כמה רחבה ונסבה למעלה על ידי חכמה ובינה של ישראל..

בדומה לר' בחיי הנצי"ב גם הוא מתייחס לשאלה מדוע דווקא החוקים הם אלו שמביאים את האומות להכרה בחוכמת ישראל? הרב מסביר כי למעשה העיסוק ההלכתי בהבנת התורה שבכתב, בפירושה, וביצירת התורה שבעל פה מתוך התורה שבכתב יביא את הגויים להשתוממות על עומק התורה וכמה חוכמה יש בישראל על שהצליחו לעשות זאת. הדגש על החוקים מתקשר לדרך בה הדבר נעשה: בפירושו לספר ויקרא (ח', ה') מסביר הנצי"ב את מימרת חז"ל במסכת קידושין (ל"ז): אלה החוקים- אלו המדרשות, והמשפטים- אלו הדינים, ואומר כי החוקים הם למעשה המידות בהן התורה נדרשת על מנת להוציא לאור את המשפטים שהם עיקרי המצוות. אם נחזיר את הדברים למקומנו, מסביר הנצי"ב כי המידות- ובהרחבה דרכי הדרישה של הטקסט המקראי, הם החוכמה המיוחדת שממנה אומות העולם מתפעלים. למעשה לא מדובר כאן על המצווה עצמה אלא על מה עם ישראל עושה כדי ללמוד מהי המצווה.

נסיים עם דברי ר' עובדיה ספורנו, שהולך גם הוא בכיוון דומה ואומר: כי הוא חכמתכם – בה תשיבו לאפיקורוס במופתים שכליים. הספורנו אומר את דבריו בתמצות אך הם מגלמים מתוכם מצב מורכב הרבה יותר: רוב הפרשנים התייחסו לאומות העולם, אומות שמבטאות למעשה דתות אחרות מהיהדות, כל אומה ודתה, והשאלה שנשאלת היא למעשה- איזו דת צודקת יותר? איזה אל נכון לעבוד? במצב כזה יש דיון בין שני מאמינים וכאשר עם ישראל מוכיח את חוכמת המצוות הוא למעשה מוכיח את צדקת הבחירה לעבוד את קב"ה. לעומת זאת ישנו מצב מורכב יותר בו השואל והתמהה על המצוות הוא אפיקורוס, מושג המתייחס חוסר אמונה באל, ולכן כאן השאלה היא האם יש אל שצריך לעבוד אותו? האפיקורס מעלה את טיעוניו דרך השכל, ולכן התשובות אליו צריכות להיות בדרך זו – במופתים שכליים. הספורנו אומר כי התורה היא חוכמתכם – היא הכלי בו צריך להשיב לאפיקורוס, וניתן להסביר את המילה חוכמתכם (החוכמה שלכם) בכך שבתורה נמצאות התשובות השכליות וההגיוניות שיכולות להביא את האדם לידי אמונה ולכן היא החוכמה שלכם במובן שהיא התשובה שלכם להביא לאמונה, וניתן להוסיף שהעיסוק בה מפתחת אתכם ומחכים אתכם בכדי שתוכלו להתמודד עם חוסר האמונה. 

אם נסכם את הדברים נראה שניתן להבין את דברי משה: כִּי הִוא חכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים בכמה דרכים:

א. מבחינת התורה עצמה והמצוות– התורה הגיונית וניתן להבין עת משמעות המצוות ולגלות את החוכמה הטמונה בהן, ויכולת זו נתונה גם לאומות ולכן גם הם יכולות להכיר בכך. ויותר מכך, ההבנה של מצוות מסוימות יכולה ללמד על העומק והחוכמה הנמצאת המצוות שקשות יותר להבנה.

ב. מבחינת התועלת הנמצאת בתורה– מכיוון שהאומות רואים שלקיום המצוות יש תועלת ומשמעות בשמירת הקשר עם הקב"ה הם מבינים את החוכמה וההצדקה בקיומן,  ויתר על כך שתועלת מציאותית זו יכולה גם להביא את האדם לאמונה בקב"ה.

ג. מבחינת הפרקטיקה ההלכתית – הדרך בה עם ישראל עוסק בתורה והחוכמה בה הוא משתמש בכדי להבין את המצוות היא החוכמה שהעמים מזהים.