עגלת קניות

פניה המשתנות של השבת

מי שטוען שהתורה לא ניתנה על ידי אלוהים אחד הוא אפיקורוס. מצד שני, מי שכופר בריבוי הקולות של אלוהים בתורה ובעולם והוא מצייר אותו בדפוס אחד, צורה אחת או מחשבה אחת, חוטא באלילות.

פניה המשתנות של השבת

מי שטוען שהתורה לא ניתנה על ידי אלוהים אחד הוא אפיקורוס. מצד שני, מי שכופר בריבוי הקולות של אלוהים בתורה ובעולם והוא מצייר אותו בדפוס אחד, צורה אחת או מחשבה אחת, חוטא באלילות.

"שמור וזכור בדיבור אחד, השמיענו אל המיוחד", במלים אלה פותח החכם הצפתי, רבי שלמה הלוי אלקבץ, את הפיוט 'לכה דודי', שעמו אנו מקבלים את השבת עד היום. מלים אלה הן פרפרזה למדרש חז"ל האומר ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", ורבי שלמה אלקבץ שינה את סדר המלים כנראה כדי להתאים אותן לשמו, שאותיותיו פותחות כל בית בפיוט. אבל המלים הללו הן הרבה מעבר מצע לפיוט. מסתתרת מאחוריהן אמירה פרשנית, תיאולוגית ואפילו הלכתית החשובה במיוחד לימינו.

הבסיס לדברי המדרש הוא סתירה שקיימת בין נוסח עשרת הדברות שבפרשת 'יתרו' לבין מקביליהם בפרשת ו'אתחנן'. הבולט שבין הסתירות הוא האמור בדיבר הרביעי, העוסק בשבת. אם בפרשת יתרו נאמר "זכור את יום השבת לקדשו", בפרשת ואתחנן נאמר "שמור את יום השבת לקדשו". האם ייתכן שמשה לא ציטט נכון את הדברות? מדרש חז"ל שולל זאת:

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לבשר ודם לעשות כן, כמה דאת אמר 'אחת דבר אלוהים שתים זו שמעתי'.

על פי המדרש, שני הציוויים נאמרו בבת אחת על ידי אלוהים בסיני, אלא שאי אפשר לכתוב זאת וגם האדם לא מסוגל לעשות זאת. לכן חילקה התורה בין הדברות של פרשת 'יתרו' לדברות של פרשת 'ואתחנן'. שני הנוסחים יחד מובילים אל האמירה האלוהית האחת. כך פתר המדרש את הקושייה הפרשנית העולה מהפסוקים.

*

 

 

אבל יש בדברי המדרש אמירה עמוקה מכך. מה ההבדל בין 'זכור' ובין 'שמור'? 'זכור' הוא ציווי שמופנה לתודעה. עם ישראל מצווה לזכור בתודעתו את השבת ובכך לקדש אותה. בדומה לכך נצטווה עם ישראל לזכור את מעשה עמלק, מעשה מרים ועוד שאר אירועים מכוננים בהיסטוריה היהודית. על פי חז"ל, הזיכרון צריך להתבטא בדיבור. כשאנו אומרים את מילות הקידוש אנו מפנימים את השבת בתודעתנו. 

'שמור', לעומת זאת, הוא ציווי המופנה למעשה. עם ישראל מצווה שהשבת תהיה יום מנוחה, בלא מלאכה, ובכך הוא מקדש אותה. בדומה לכך, נצטווה עם ישראל לשמור את חודש האביב, כלומר לעשות מעשה כדי שחג הפסח ייפול באביב, ובכך יציין נכון את המועד.

על פי המדרש, שני הציוויים נאמרו כאחד, כלומר, הן 'זכור' והן ה'שמור' משלימים יחד את ביטוייה של השבת בחיי עם ישראל. השבת כוללת תודעה ומעשה. היא לא מסתפקת בשביתה ממלאכה וגם לא בדיבור לבד. השבת דורשת שנבטא אותה במעשים אבל גם שנדהה עם הרעיון העומד בבסיסה.

*

אבל הסיפור מורכב מכך. כי מסתבר שהמשמעות הכפולה של השבת מחוללת הופעות שונות שלה בהיסטוריה. השבת אחת היא, אבל ביטוייה משתנים בין דורות ותקופות.

אנו יכולים לשאול את עצמנו: מדוע נבחר הציווי 'זכור' לפרשת יתרו והציווי 'שמור' לפרשת ואתחנן? מדוע לא להפך?

התשובה היא שפרשת 'יתרו' נאמרה לדור המדבר. דור זה לא החזיק באדמות ולא עיבד אותן. הלחם הגיע אליו מן השמים והמים מן הבאר. הוא לא נדרש לעסוק במלאכה ואפילו לא לבשל לעצמו את המזון. על פי האמור בפרשת 'בשלח', ביטוייה של השבת בעידן הזה ניתן בהפסקת ירידת המן בשבת. מי שהיה יוצא ללקטו לא היה מוצא אותו בשדה.

במציאות שכזו, אין מעשה מיוחד שיכול להנכיח את השבת. לכל היותר היה אסור על האדם לצאת ממקומו ביום השבת כדי ללקט את המן, אך מלבד זאת, לא היו מלאכות שמהן ניתן היה לשבות. השביתה הייתה בעיקרה של אלוהים, וכל מה שנותר לאדם לעשות הוא הזכירה. האדם נדרש לייחד את המחשבה ביום השביעי כדי לקשר בין אי ירידת המן ליום המקודש.

בפרשת ואתחנן מדובר כבר בדור אחר. המן צפוי להיפסק בקרוב, עם הכניסה לארץ, ושם בני ישראל יידרשו להפיק בעצמם את הלחם מן השדה. במציאות טבעית שכזו, אם האדם לא ישבות ממלאכה ביום השביעי, אין מי שיזכיר לו זאת. לכן דווקא כאן צווה עם ישראל לשמור את השבת ולציין אותה באמצעות הפסקת המלאכה.

הבדל זה שבין התקופות מסביר את הנימוקים השונים לשמירת השבת שניתנו בשני המקומות. אצל דור אוכלי המן, שרק נדרשו לזכור את השבת, הטעם לשבת הוא תיאולוגי: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". אם אלוהים הוא השובת, צריך לזכור את מעשיו בבריאה ושביתתו ביום השביעי. לעומת זאת, אצל דור הנכנסים לארץ, שנדרשים לשמור את השבת, הטעם הוא חברתי – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך… וזכרת כי עבד היית במצרים". היות שאנחנו השובתים, אנו צריכים לבטא בעצמנו את החירות, שהתממש ביציאה שלנו ממצרים.

*

 

 

באמצעות הבדל הנוסחים התורה מלמדת שאמנם רעיון השבת שיצא מפיו של אלוהים הוא אחד, אבל מימושו יכול וגם צריך להשתנות בהתאם לתנאי החיים. ישנם דורות, שבהם החיים התאפיינו במלאכת כפיים, ומשכך השבת התבטאה בעיקר בהימנעות ממלאכה. זהו הרקע לניסוח ל"ט מלאכות השבת המנויות במשנה ושכוללות את מגוון עבודות השדה, הבנייה והאפייה. בדורות אחרים, עיקר חייהם של היהודים התבטא במסחר. זהו הרקע לתקנתו של נחמיה לסגור את שערי ירושלים בשבת (פרק יג) וזהו המקור להרחבתו של איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, כפי שמוכיחים הפרקים הראשונים במסכת שבת. פני השבת שונים, אבל הרעיון, המקור שלה, אחד.

עם בואו של העידן המודרני תנאי החיים השתנו עוד יותר. המהפכה המדעית ובעקבותיה המהפכה הטכנולוגית שינו את עולמנו לבלי היכר והפכו את חיינו לקלים יותר. גם שינוי זה הוביל לשינוי פניה של השבת. עדות לכך נמצאת בדבריו של הרב יעקב עטלינגר מן המאה ה-19 בגרמניה, המנסה להתמודד עם תופעה שאינו מכיר: מחללי שבת בפרהסיה שעושים קידוש ומתפללים בבית הכנסת. הרב עטלינגר נבוך השאלה האם יש להתייחס אליהם כמחללי שבת או לא (שו"ת בנין ציון החדשות, סימן כג):

לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר… ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן.

אם ה'זכור' וה'שמור' צעדו עד כה יחד, כאן מעיד הרב עטלינגר שהם נפרדים. בעבר, חילול שבת במלאכה העיד שהאדם כופר בכלל ברעיון השבת. אבל אצל אותם אנשים זה לא קיים. הם מחללים שבת במעשה, אך בתודעה הם מקדשים את השבת. כיצד דנים אותם?

הלכה למעשה, איננו דנים כיום את אותם אנשים כמו מחללי השבת בפרהסיה של תקופת חז"ל. פוסקי ההלכה נימקו זאת בדרכים שונות, אבל דומה שאי אפשר להתעלם מהמניעים העמוקים שהובילו לכך. שינוי תנאי החיים בעולם המודרני הובילו לכך שהמלאכה עצמה הפכה לעניין פחות דומיננטי בחיינו. איננו עובדים לאורך השבוע באותה צורה שאבותינו עבדו. מושג המלאכה כלשעצמו השתנה. ממילא, הרבה אנשים לא מרגישים עוד שהם מחללים את השבת או פוגעים בקדושתה כאשר הם עושים בה מלאכה. מבחינתם הזכירה היא העיקר, והם מקיימים זאת בקידוש ובתפילה.

*

אם הדבר היה נכון במאה ה-19, כל שכן שהוא נכון בימינו, כשחיינו משוכללים ומפותחים מאי פעם. רובנו לא עובד בשדה ולא עוסק במלאכת כפיים. חלק גדול ממלאכתנו נעשה באמצעות מחשבים ורשתות, והעולם כולו צועד לקראת אוטומציה ובינה מלאכותית. מציאות זו מקרבת אותנו בחזרה אל דור המדבר, כשחיינו מתרחקים ממושג המלאכה וזכירת השבת הופכת למרכיב דומיננטי בה.

מי שהכיר בכך היה הראשון לציון בשנות התשעים של המאה ה-20, הרב בקשי דורון. לאחר ההתפרעויות בכביש בר-אילן בירושלים בשנת תשנ"ז, כונסה ועדה להסדרת הנושא בראשות ד"ר צבי צמרת. למרבה ההפתעה, כאשר עלו קולות שביקשו לסגור את הכביש המרכזי בשבת, הרב בקשי דורון היה אחד מהמתנגדים לכך. כששאלו אותו מדוע הוא מתנגד, הוא ענה שיש אדם מקהילתו שבכל שבת נוסע לגבעה הצרפתית לאימו כדי לעשות לה קידוש ולאכול עמה סעודת שבת. אם הכביש ייסגר, אמר הרב, הוא לא יוכל לנסוע יותר אל אימו.

הרב בקשי דורון ודאי שלא הקל ראש בנסיעה ברכב בשבת, אבל הוא הכיר בחשיבותה של זכירת השבת עבור אנשים שלא שמרו את השבת כהלכתה. בכך הוא המשיך מסורת פסיקה של רבני עדות המזרח, כמו הרב יוסף משאש והרב עובדיה יוסף, שהכירו בערכם של זוכרי שבת שאינם שומרי שבת, ונתנו להם מקום בפסיקותיהם.

מן העבר השני, כשהרי"ד סולובייצ'יק התייחס למצבה של האורתודוקסיה באמריקה, הוא התאונן על המצב ההפוך מכך. הוא כאב את העובדה ש"שומרי שבת יש באמריקה אבל אין בה יהודים של ערב שבת, ההולכים בכוונת הנשמה ובהמיית הלב לקראת שבת" (על התשובה, עמ' 58). בלשוננו, אותם יהודים היו אולי שומרי שבת אבל לא היו זוכרי שבת. וגם זו מציאות שצריכה תיקון.  

*

 

 

הבדל הנוסחים שבין הדברות חושף בפנינו את המורכבות שקיימת בהורדת המצוות מן הרעיון אל המעשה. "אחת דיבר אלוהים – שתים זו שמעתי". במעבר מן האלוהי אל האנושי, מן האידיאי אל הפרקטי, חייבים להיווצר גוונים וקולות. כמו צבעי הקשת הנוצרים משבירת אור השמש הלבן בטיפות המים, כך קולו של אלוהים מתפרק לקולות שונים בהגעתו אל הארץ. זה לא יכול לעבוד אחרת. המציאות הגשמית, המוגבלת והסופית, דעת האדם החסרה, כל אלו לא יכולות לבטא באופן מלא רוח או רעיון. הן זקוקות לריבוי כדי להכיל את האחד השלם.

אפילו התורה, שהיא אחת, מכילה את הריבוי הזה. ספר דברים לא נכנס במקרה אל התורה. הוא מבטא בדיוק את הנקודה הזו; שגם בתוך התורה האלוהית אנו זקוקים לקולו של משה, שיעמוד בתקופה אחרת ובדור אחר ויעניק לנו מחדש את אותם דברות שקיבל הדור הקודם אבל בדגש שונה. משה לא סטה מכך מכוונתו של אלוהים ומהרעיון של השבת. הוא לא שינה את התורה. ההפך הוא הנכון. משה מימש את התורה באופן השלם שלה, ובכך פתח עבורנו את התורה שבעל פה שתעשה בדיוק את הדבר הזה – בכל דור ודור ישמעו חכמי התורה את קולו של אלוהים ויבטאו אותו במציאות העכשווית בצורתו הנכונה והמתאימה.

מי שטוען שהתורה לא ניתנה על ידי אלוהים אחד הוא אפיקורוס. מצד שני, מי שכופר בריבוי הקולות של אלוהים בתורה ובעולם והוא מצייר אותו בדפוס אחד, צורה אחת או מחשבה אחת, חוטא באלילות. אלוהים הוא אחד, אבל דווקא משום כך אנו זקוקים לריבוי כדי לגלות אותו. אנו זקוקים לחלקים כדי להגיע לשלם, ואנו זקוקים לפרשנות כדי לקלוט את הרעיון. זו המורכבות אליה מחנכת התורה. הכרה במגוון הארצי היא השער לאלוהים.

רבי שלמה הלוי אלקבץ ביטא את כל זאת כששורר על השמור והזכור שבאו בדיבור אחד, וה' הוא אל מיוחד, הוא אחד ושמו אחד, לשם לתפארת ולתהילה. השבת מורכבת מתודעה ומעשה ואנו זקוקים לשניהם, עם פרשנות נכונה והדגש הנכון שלהם בכל דור ודור, כדי לשמוע את קולו האחד של אלוהים, שניתן בסיני. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תמונה של הרב ד"ר עידו פכטר

הרב ד"ר עידו פכטר

נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.

עוד מהאתר
דילוג לתוכן