לעילוי נשמת אליהו בן מזל מזל בת נזמה מרדכי בן רחל
(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהֹוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. (כד) אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גׇּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. (כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. (כו) וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.
הפרשה מתחילה בתיאור תחינתו של משה רבינו לפני הקב"ה בכדי שיאפשר לו להיכנס לארץ ישראל – בקשה שבסופו של דבר לא מתקבלת, והקב"ה מצווה אותו להכין את יהושע לקראת המשימה הגדולה של החלפתו והכנסת העם אל הארץ.
השאלה העיקרית שעולה מפרשייה זו היא- מדוע לא קיבל הקב"ה את תפילתו של משה? משה רבינו שהצליח כל כך הרבה פעמים לשכנע את ה' לחזור בו מהגזירות שגזר על עם ישראל, מדוע הפעם לא הצליחה תפילתו? חשוב להדגיש כי לא מדובר בשאלה: מה היה חטאו? בכך עוסקים הפרשנים במי מריבה, אלא לאחר שנגזרה הגזירה- מדוע לא היה בכוחו משה לבטל אותה?
בפרשנים מופיעות תשובות שונות לשאלה, אולם לפני שניגש לענות עליה צריך לשים לב ולהבין מהו הנושא או המטרה של פרשייה זו? לכאורה התשובה היא תחינת ותפילת משה או ללמד על מעלת הארץ וכמה רצה משה להגיע אליה (לע"ד נראה שאם זו הייתה המטרה היה עדיך לתת למשה להיכנס לארץ ובכך הייתה מתחזקת ההכרה בגדולת הארץ שאפילו שנגזר על משה לא להיכנס – מעלת הארץ הביאה לשינוי עונשו..), אולם אם בוחנים את הדברים נראה שהמטרה של הפרשייה היא ללמד אותנו משהו על מנהיגות נכונה. נקודת המוצא היא שהתורה היא ספר חינוכי, דידקטי, ולא ספר היסטורי שבא לתאר את מה שהיה, ולכן כאשר התורה מספרת לנו משהו- יש משמעות פרקטית שצריך להבין או ללמוד ממה שנאמר. עניין זה נמשך בהסבר שמביא משה לסירוב של הקב"ה: וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י – הדגש ששם משה הוא שהסירוב הוא למען בני ישראל, דגש זה היה יכול להתפרש במובן של האשמה– בגללכם הקב"ה לא הסכים.. אך מצד שני אמירת משה צריכה להתפרש כסיבה– בשבילכם הקב"ה לא הסכים.. בשביל ללמד אתכם אני לא נכנס לארץ. אך מהו הלימוד שצריך להילמד מפרשיה זו?
המדרש בדברים רבא מביא תשובה לכך:
ד"א: 'ולא נתן לכם לב לדעת' – א"ר שמואל בר נחמני: בשביל עצמו א"ל משה את הדבר הזה. כיצד? שני דברים גזר הקב"ה, אחד על ישראל ואחד על משה: אחד על ישראל – בשעה שעשו אותו מעשה (העגל), מנין? שנאמר: (דברים ט') 'הרף ממני ואשמידם'. ואחד על משה – בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: 'לא תעבור את הירדן הזה'. ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן! אמר לפניו: רבש"ע! 'סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך', ובטלה גזרתו של הקב"ה ונתקיימה של משה. מניין? שנא' (במדבר י"ד): 'סלחתי כדברך'.
כיון שבא משה ליכנס לא"י, התחיל אומר: (דברים ג'): 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'. אמר לו הקב"ה: משה! כבר בטלתי את שלי וקיימתי את שלך, אני אמרתי 'ואשמידם', ואת אמרת 'סלח נא', ונתקיים שלך. [ענה משה לקב"ה:] ואף עכשיו, מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך! א"ל הקב"ה: משה! אין אתה יודע מה לעשות? אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין? א"ל הקב"ה למשה אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא'! ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'! אריב"ל [ר' יהושוע בן לוי] : כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבש"ע! ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק צפורנו של אחד מהם".
המדרש מתאר דין ודברים בין הקב"ה ומשה, ובו נותן ה' למשה דרך להיכנס לארץ, אבל על חשבון עם ישראל! לכאורה נראה הדבר כהוגן: פעם תפילת משה מתקיימת ופעם גזירת הקב"ה מתקיימת. התשובה של משה מלמדת אותנו מנהיגות מהי: לאורך כל ההיסטוריה היו תפיסות שראו במנהיג העיקר ובעם הטפל- כך היה במצרים ובממלכות העתיקות, כך היה בימי הבינים ובמלוכה האבסולוטית, וכך היה בעת החדשה במשטרים הפאשיסטיים שראו בדמות הדוצ'ה או הפיהרר ביטוי לרוח העם – גם אם העם הוא זה שבסופו של דבר משלם את המחיר..
התשובה של משה מציגה גישה הפוכה: למנהיג אין חשיבות אם רצונו וטובתו באה על חשבון העם שהוא מנהיג. משה בקלות יכול לומר- אני הצלתי את ישראל כל כך הרבה פעמים ומגיע לי להיכנס לארץ! אבל לא כך – ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק ציפורן של אחד מבני ישראל. וזאת ההנהגה שנלמדת דווקא מחוסר הצלחת התפילה של משה רבינו, זו ההנהגה שביקש ללמד את יהושע והמנהיגים שיבואו אחריו – כי לכאורה למה יש לו לחזק את יהושע, הרי הנהגה היא כוח? התשובה היא להיפך- הנהגה היא שירות, גם אם זה בא על חשבון המנהיג! ומי ייתן שגם המנהיגים בני זמננו ישימו את התפיסה הזו לנגד עיניהם.
