כמה פעמים יצא לי ליטול חלק קטן ומועט בתהליכים של קביעת מדיניות, בארגונים שונים. לא פעם, הארגון עמד בדילמה משמעותית: האם להתמקד בהוראות פשוטות, פרטניות וממוקדות, וכך להניע את הארגון, או שמא להשקיע זמן ומשאבים בקביעת חזון וכיווני פעולה אסטרטגיים, לפעול לשינוי הנורמות ולהטמיע את מפת הדרכים וה"מצפן" של הארגון?

לי אין ספק: ארגון שמבקש לפעול לטווח רחוק – צריך לדבוק בדרך של בניית "מצפן", גם אם זה קשה, מורכב ומתיש יותר. הניסיון לבנות דנ"א משמעותי, ולהטמיע אותו בקרב כלל עובדי הארגון, יחזיק את הארגון ואת בסיס פעילותו לזמן ארוך. למשל, כאשר הבאנו לממשלה את התוכנית הלאומית בתחום הדיגיטל, בחרנו לבנות את התוכנית כ"מצפן", כקובעת נורמות ותהליכי עבודה מומלצים, ולא כתוכנית מפורטת עם סעיפי פעולה ספציפיים.

פרשת "ואתחנן" פותחת את "נאום המצוות" של משה רבנו, לפני פרידתו מעם ישראל וכניסתם לארץ. לצד מצוות עשה ולא תעשה פרטניות וברורות – כמו "לא תרצח", "לא תגנוב", "כבד את אביך ואת אמך" – הפרשה מכילה כמה "מצפנים" ודרכי הליכה ראויים לכל אחד ואחת מאיתנו, לאורך דורות. אני מבקש להתמקד באחד מהם:

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן, יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ (דברים ו, יח)

עשיית הישר והטוב אינה מצווה מתרי"ג המצוות. אז מה המשמעות שלה? ומה ההבדל בין עשיית ישר לעשיית טוב?

לפנים משורת הדין

רש"י מפרש את המשמעות של "הישר והטוב", ומלמד אותנו איזו דרך ביקשה להראות לנו התורה:

"הישר והטוב" – זו פשרה, לפנים משורת הדין.

המשמעות של עשיית הישר והטוב, על פי רש"י, היא הנחייה לאדם לבחור כל הזמן בדרך של פשרה, לפעול לפנים משורת הדין ולא בדרך של "יקוב הדין את ההר". להתגמש, לוותר, להגיע להסכמות בין אנשים ובין ארגונים ככל שאפשר. כמה צרות וכמה כאב היו נמנעים אילו אנשים היו פועלים בדרך הפשרה ולפנים משורת הדין, כדרך חיים אשר מוטמעת בכל רובד בחייהם.

הרמב"ן, בפירושו על פסוק זה, הופך אותו לאבן יסוד של התורה כולה. דבריו מלמדים אותנו עד כמה אמירה זו צריכה לעמוד בבסיס כל עשייתנו:

"ועשית הישר והטוב בעיני ה'" – על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחוקותיו ותכוון בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד… והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציוך, ועתה יאמר גם באשר לא ציוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תיטור, ולא תעמוד על דם רעך… וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין.

הרמב"ן קובע את האמירה הזאת ככלל יסוד לכל דרכו של האדם ובכל רובד בחיים. אי אפשר לצוות על כל דבר וכל מעשה, ולכן בא כלל יסודי להנחות את דרכו של האדם: "תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו". זהו המצפן של האדם, זה מראה הדרך, לחשוב בכל נקודת זמן – האם הדרך שאני בוחר בה היא גם ישרה וגם טובה? האם המעשה שאני עושה עכשיו עומד בשני קריטריונים האלו?

טוב שאינו ישר, וישר שאינו טוב

עדיין נשאלת השאלה – מה ההבדל בין "טוב" ל"ישר", ומדוע יש צורך בשניהם?

המדרש מבחין בין עשיית "ישר" לעשיית "טוב":

"כי תעשה הטוב והישר" – הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם, דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר: הישר בעיני שמים והטוב בעיני אדם וכן הוא אומר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם". (מדרש תנאים דברים יב, כח)

על פי המדרש, מדובר בציווי כללי, שעניינו להגיד לאדם: הסתכל תמיד על רצון הקב"ה מצד אחד, ומצד שני על רצונו של האדם, ותפעל לאורם. בלי להיכנס למחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל, לפי שניהם אדם צריך להתייחס הן לממד של "בין אדם וחברו" והן לזה ש"בין אדם למקום", ולפעול כך שמעשיו יהיו טובים בשני המישורים.

הרב שמשון בן רפאל הירש (הרש"ר הירש – 1808-1888) מבחין גם הוא בין הטוב ובין הישר, ומסביר מה בא להוסיף זה על זה:

"הטוב" מוסיף כאן על "הישר" ומשנה את עשייתו. בעשותך את 'הישר' התחשב ב'טוב' הנעלה יותר. 'ישר' הוא המגיע בדין, הוא נקי מעולה. 'טוב' הוא כל מטרה חיובית שקידומה מתאים לרצון ה'. וזהו אפוא הכלל האמור כאן: אפילו הדבר מגיע לך בדין, וותר עליו למען מטרה חיובית טובה, נעלה יותר…בפשרה בעל הדין מקריב מזכותו למען השלום..אהבת השלום היא ה'טוב' המשנה את אופן עשיית ה'ישר….' וויתור זה נעשה מתוך התחשבות ברווחתו של השני. בפשרה בעל הדין מקריב מזכותו למען השלום. שם אהבת אחים, כאן אהבת שלום היא ה"טוב" המשנה את אופן עשיית ה"ישר". בפרק יב' הלשון היא הפוכה: "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך", ונמצא ש"הישר" משנה שם את אופן עשיית "הטוב": עשה את הטוב רק "בדרך הישר". לעולם אל תקדש המטרה את האמצעים, ואל תשאף אל הטוב באמצעים "לא ישרים".

אדם יכול לעשות טוב בדרך לא ישרה, ויכול גם לעשות את הלא טוב בדרך ישרה. לדוגמה, אדם יכול לעשות מעשי חסד – בכסף שנגנב מאחרים, ולחילופין לתת עצות טובות לאדם אחר – מתוך מטרה להפיל אותו. בין אם הדרך אל המעשה אינה ישרה, ובין אם המעשה עצמו אינו טוב, יש להימנע מהמעשה על פי "מצפן" זה.

אדם יכול על פי דרך הישר והכללים הקיימים לעשות כל כך הרבה רע, ולהביא סבל רב לעולם. כל המערכת הנאצית הייתה בנויה על מערכת חוקים ותקנות, שכל תכליתם הייתה לעשות רע.

השופט בדימוס אליקים רובינשטיין כותב על פסוק זה, וקובע מסמרות לדורנו אנו, לכל אחד מאיתנו ולמערכת המשפט הישראלית:

מרכיב היושר כעיקרון יסוד אנושי, מוסרי, חברתי ומשפטי הוא חלק מן הצופן הגנטי שביקש המקרא להטמיע בעם היהודי. ספר המוסר הנפלא מסילת ישרים לר' משה חיים לוצאטו (איטליה, הולנד וארץ ישראל, המאה הי"ח) מיוסד על הפסוק במשלי (טז, יז), "מְסִלַּת יְשָׁרִים, סוּר מֵרָע", ודעת לנבון נקל כי "סור מרע" הוא מקדימו ההגיוני של "ועשה טוב" …אם כך במקרא וכך בדברי חכמים, וכך במשפטה של מדינת ישראל המתחדשת, חוט זהב מוליך מהתם להכא, ואפשר בהחלט לדבר על צופן גנטי, DNA נורש מדור לדור בתולדות ישראל; והמחוקק, הממשל והשופטים בישראל יתנו את עשיית הישר והטוב לנגד עיניהם, כיסוד מוסד במדינה יהודית ודמוקרטית.

שנזכה לפעול ולעשות, לקיים ולשנות מכוח עשיית הטוב ובדרך הישר.