שלושה נאומים נושא משה רבנו בפני בני ישראל, לפני פרידתו מהם וכניסתם לארץ ישראל. הנאום הראשון הוא "נאום התוכחה" שהופיע בפרשה הקודמת, ובו משה מוכיח את עם ישראל על מעשיהם ונותן להם עקרונות פעולה ויסודות להמשך הדרך. הנאום השני הוא "נאום המצוות", אשר תופס את חלק הארי של ספר דברים, ובו מפרט משה את המצוות הרלוונטיות ביותר לכלל עם ישראל לפני כניסתם לארץ. נאום זה מתחיל בפרשתנו ומסתיים לקראת סוף הספר. הנאום השלישי, בפרשות האחרונות של ספר דברים, הוא "נאום הברית", ובמהלכו נכרתת ברית נצח בין הקב"ה לבני ישראל.
פרשת ואתחנן היא המעבר בין הנאום הראשון לנאום השני, בין נאום התוכחה והשתת העקרונות היסודיים ובין נאום המצוות. תחילתה של הפרשה בסיומו של נאום התוכחה, ולאחר מכן (בפרק ה) עובר משה לנאום המצוות. המעבר כולל כללי יסוד שמשמשים הכנה לקבלת המצוות:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם… רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה' אֱלֹהָי: לַעֲשׂוֹת כֵּן–בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. (דברים ד, א-ו).
"כי היא חכמתכם ובינתכם" – מהי אותה חכמה ובינה, למה הדברים מתייחסים? אם נסתכל על הפסוקים, נראה שלא כל כך ברור על מה מוסבת המילה "היא". האם על התורה עצמה? האם על החוקים והמשפטים? או שמא על המילים המופיעות לפני כן – "ושמרתם ועשיתם"?
הרמב"ן אינו עוסק באופן מפורש בייחוס המילה "היא", אך מדבריו על הפסוק לפני כן אפשר להבין את הכוונה הכוללת של הפסוקים:
ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות, שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם. ועוד שהם תועלת גדולה שאין כמותה שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו, וכן העמים יתבוננו בזה ידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלוהים וייראו מהם, וזהו שאמר כי מי גוי גדול.
אדם שמקיים את החוקים ואת המשפטים, אומה שפועלת על פי התורה ודרכי הקב"ה – אלו מביאים "תפארת לעושיהם", תפארת וכבוד למקיימים את החוקים והמשפטים, עד כדי כך שאפילו שונאיהם והגויים מסביב יראו במעשים אלו חכמה ובינה וישבחו את עושיהם בזכות זה. קיום המצוות בכללותן יביא להכרה של העמים בחכמת עם ישראל.
ה"כלי יקר" הולך עם הדברים צעד אחד קדימה. אם הרמב"ן הסביר שהפסוק מתייחס לקיום כלל החוקים והמשפטים, הכלי יקר קובע שהביטוי "היא חכמתכם ובינתכם" מוסב רק על החוקים, שהם המצוות שאינן מובנות ואינן שכליות. דווקא בהן נבחן עם ישראל:
אמר: ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים – החקים הם המצות שאין טעמם נגלה, והמשפטים מן המושכלות… על החקים שהזכיר ראשונה, אמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים..".. ביאור הענין, שאם תעלה על לבבכם לומר: מאחר שהאומות מונין את ישראל על שמירת החוקים, אם כן אין בהם ממש, כי לפעמים אדם מונע עצמו מאיזו דבר מפני המלעיגים, על זה אמר: אדרבה, האומות ישבחו אתכם על שמירת החקים, כי יש חקים שהם נעלמים מעין כל חי….
באופן כללי, נראה כי התורה בפסוקים אלה מייחסת חשיבות עליונה לעשייה, לקיום המצוות, לפעולה במציאות ושינויה לטובה. לא בכדי משתמשת התורה שלוש פעמים, על פני שישה פסוקים בלבד, בשורש ע.ש.ה: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת…. לַעֲשׂוֹת כֵּן–בְּקֶרֶב הָאָרֶץ… וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם". המהות של כל אחד ואחת מאיתנו היא עשייה, המהות של עם ישראל היא שינוי המציאות בחברה של עצמו ובעולם כולו, להפוך את המקום הזה למקום ראוי יותר, טוב יותר, קדוש יותר וטהור יותר.
בעל ספר הכוזרי הידוע, רבי יהודה הלוי, נדרש לנושא אף הוא במהלך הוויכוח שלו עם מלך כוזר. הוא מחבר את הפסוק לעיתוי שבו נאמר, ערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל ועזיבתם את המדבר. אחרי שהלכו במדבר ארבעים שנה וקיבלו את כל צרכיהם משמים, פתאום הם נדרשים לעבור למצב של עשייה אקטיבית כדי לדאוג לכל צרכיהם:
שהיה עם שלא הוצרכו לטרוח במזונות ארבעים שנה ולא בלבוש ולא בדירה, והם כאשר היו מן הרוב, ומשה נמצא עמם, והשכינה איננה זזה מהם, והוא כבר צווה אותם בכללי המצוות. היעלה בדעת שלא ישאלו על פרטיהם ומחלוקתם… והוא כבר אמר להם באחרונה: 'כי היא חכמתכם ובינתכם'. ומי שהוא רוצה להכזיב הפסוק הזה יראה עניין הקראים, ומי שהוא רוצה להאמין בו, יראה חכמת המשנה והתלמוד, והם מעט מהרבה מהחכמות הטבעיות והאלוקיות והמוסריות והגלגליות, ויראה שבאמת ראוי להם להתפאר על כל העמים בחכמתם..". (הכוזרי מאמר שלישי, לט)
בני ישראל עומדים לפני הכניסה לארץ ישראל, ומהות העשייה והיצירה מקבלת משנה תוקף ברגעים אלו ממש. תם עידן המן והשלו שיורדים מהשמים וכל אחד שרוצה לוקח ואוכל; מרגע מעבר הירדן לארץ ישראל – בזיעת אפך תאכל לחם. תם גם עידן אהרון הכהן שהשכין שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו – מעכשיו הכל תלוי בקיום מצוות בין אדם לחברו. תם עידן אוהל מועד ששוכן סמוך אליך בכל רגע – מעתה אם תרצה לעלות למשכן, תלך ברגל ימים ואולי שבועות. ברגע הזה מצווה משה רבנו את עם ישראל – "כי היא חכמתם". מה היא חכמתכם? היכולת שלכם לעשות, לקיים, לייצר, לפעול, להפוך רעיונות למציאות, ליישם אידיאלים גדולים בחיי היום-יום, לשנות מציאות – היא היא חכמתכם!
הרב קוק, במהלך ויכוח ציבורי שהתנהל בדורו על אופן קיום השבת, התייחס לסוגיית העשייה והשפעתה על נפש האדם:
והנה יסוד התורה היא עצת ד' לכונן את רוח ישראל בכללו למטרתו…האדם הרואה לעיניים יחשב שיצייר לו מושגים נכבדים וישרישם בלבבות מי שרוצה בהדרכתם על ידי מליצות וספורים לימודיים והצעות, אבל ד' יתברך פעולתו אמת, הוא יוצר רוח האדם בקרבו, והוא יודע תעלומות לב, איך יתפתח ויתקיים, ואיך ישקע וירד; הוא מצוה על מעשים, שהמה מפתחים ומעמידים את המושגים מעצמם. יד ההשגחה האלהית שמה מטרה גם בתהלוכות ההיסטוריה האנושית, למען יבא רוח האדם אל השלמתו, ולעם ישראל שהוא הנושא את דגל השתלמות רוח האדם צוה לעשות מעשים שתמיד יגדילו וישפיעו לשלמות מלוי תעודת העם על ידם. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", גוי גדול וחכם הוא מי שיש לו חוקים שהם מישרים את רוחו לקראת תעודתו… עם חכם ונבון יוכל להיות רק מי שיש לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. (מאמרי הראי"ה, השבת)
מדהים. "הוא מצוה על מעשים, שהמה מפתחים ומעמידים את המושגים מעצמם". המעשים ישפיעו ויגדילו את רוחו של האדם לשלמות, המעשים מעמידים את המושגים והרעיונות בעצמם.
המהות של כל אחד ואחת מאיתנו, ושל עם ישראל בכללו, היא לקחת חזונות ורעיונות גדולים על אהבת הזולת, כיבוד הורים, סיוע אפילו לשור ולחמור שקורסים, אהבת הבורא, סיוע לחלש, עזרה לגר, ליתום ולאלמנה, מנוחת האדמה ועוד הרבה כללים יסודיים אחרים, ולהפוך אותם למציאות שבה אנו חיים. למציאות יומיומית.
החשיבה, בניית התורה, יצירת הרעיונות, החזונות ואידיאלים – כל אלו חשובים מאוד ואין לזלזל בערכם כלל וכלל. קשה מאוד להתקדם ולבצע בלעדיהם. אבל יש דרגה נוספת מעליהם: ליישם אותם, לעשות אותם, לחיות אותם, לפעול בהם. למי לא נוח להישאר באזור שולחן התכנונים שסוג הכל, מי מאיתנו לא אוהב להישאר בשלב "גיבוש התוכנית הלאומית הבאה"? זאת לא התכלית, אלא להפך, זה שיבוש התכלית והמטרה. התכלית היא לעשות, לפעול, לשנות מציאות, להפוך לטובים יותר, קדושים יותר וראויים יותר. הרב קוק לימד אותנו שהמעשים הם שיביאו את רוח האדם לשלמותו.
המעשים הללו הם קיום התורה והמצוות, המשפטים והחוקים, ואין לי ספק בכך, אבל הם גם כל מעשה ופעולה שישנו את חיינו לטובים יותר, שישפיעו על החברה בישראל, גם אם על מקצתה. בואו נתחיל אפילו ממעשים שישנו את היחס בתוך המשפחה שלנו, שיביאו לקרבה בינינו ובין חברינו הקרובים. "למען יבא רוח האדם אל השלמתו, ולעם ישראל שהוא הנושא את דגל השתלמות רוח האדם צוה לעשות מעשים שתמיד יגדילו וישפיעו לשלמות מלוי תעודת העם על ידם".
אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".