משה בפרשה ממשיך בנאום הפרידה שלו מבני ישראל, ושם את הדגש על העתיד. למשה ברור כי התקופה הראשונה בה יחיו בני ישראל בארץ, בה עדיין יהיו חיים האנשים שהיו במדבר, שראו אותות ומופתים גלויים, היא פחות בעייתית. לעומת זאת את הדורות הבאים, אותם ילדים שייוולדו בארץ, יש צורך להזהיר במיוחד, משום שלגביהם יש סיכון גדול יותר, ולכן הוא שם דגש על חינוך הדורות הבאים:
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.
משה מתאר את המציאות העלולה להגיע במידה ולא יועבר המסר הלאה:
כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ:
בעל ילקוט לקח טוב מסביר כי מצב זה הוא וודאי: כי תוליד בנים – הגיד לכם מראשית אחרית שהיו עתידין לטעות אחר עבודה זרה ולגלות בין האומות. אולם נשאלת השאלה- האם באמת זו מציאות הכרחית? האם הכרחי שבני ישראל יגיעו למצב של נטישת ה' וגלות? בעל הכלי יקר סובר שלא:
הרב רואה את דברי משה מכוונים לא אל הדור שלפניו אלא אל בני בניהם, אותם בני ישראל שיהיו ישָנים בארץ (ולכן מדגיש משה: וְנוֹשַׁנְתֶּם, מלשון ישָנים בארץ). דורות אלו שכבר מרגישים שהארץ היא שלהם בזכות, שהיא תוצר של עוצמתם הצבאית ושאליהם משה יאמר בפרשת עקב: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, אלו הדורות שעלולים להגיע לנטישת ה', וכך הוא כותב: ד״א לכך אמר כי תוליד בנים ובני בנים: שאם תחשוב אחר שתהיה מוחזק בארץ ימים רבים ותחשוב שהיא שלך לחלוטין ומי יקחה מידך… אותה התפיסה של עוצמה הנובעת מהחזקת הארץ היא שמובילה למחשבה שאין צורך לשמור על הברית עם הקב"ה ולטעות שניתן להחזיק בארץ גם ללא שמירת דרך ה'.
הקב"ה בעצמו יוצא כנגד טעות זו בצוותו את הנביא יחזקאל:
בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה: לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ: עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:
בני ישראל מנתקים את הקשר שבין דרך ה' ובין ירושת הארץ ועל כך שואל אותם ה' – והארץ תירשו?
ומה הפתרון? לדעת הרב הוא טמון בהמשך הפרשה:
על כן אמר בסיום הפרשה: ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך כל הימים, כי בכל יום ויום הוא נותן לך נתינה חדשה- לא לחלוטין, אלא בכל יום על תנאי אם תשמור מצותיו.
הרב מתייחס לפסוק מ' בהמשך הפרק:
וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כׇּל הַיָּמִים.
סיומו של הפסוק הוא שמעורר קושי- מדוע משה אומר שהקב"ה נותן את הארץ כל הימים? הרי הנתינה הייתה בפעם אחת, הפעם בו נכנסו בני ישראל לארץ, ומאז הארץ כבר נתונה להם! על כך עונה הרב שכשם שהטעות היא בתודעה שגויה, כך הפתרון הוא בתודעה הפוכה: אם בני ישראל יסגלו תודעה הרואה בכל יום מבחן, שרואה בברית עם הקב"ה לא משהו שבעבר- סוג של אירוע היסטורי, אלא אירוע חי שממשיך להתרחש בהווה, שהוא מתרחש כׇּל הַיָּמִים, אז יהיה מובטח להם שהם יאריכו ימים על אדמתם.
תפיסה זו אינה מוגבלת רק ליחס שבין ישראל לאדמתו אלא מבטאת את האחריות שיש לאדם בעולם- כל מעשה שלנו יכול לבנות או להחריב את העולם בין אם מדובר על חינוך ילדים, יחסים שבין בני אדם, הדרך בה אנו מתייחסים לסביבה ולבעלי החיים- על כל אלו אפשר להחיל תפיסה זו, וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה:
לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע עצמו והכריע כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה. זה הוא שנאמר ״וצדיק יסוד עולם״, זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם והצילו:
נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.
