מצווה התורה בפרשה: ושננתם לבניך , וספר החינוך מונה זאת כמצוות תלמוד תורה, אולם כמה חייב אדם ללמוד תורה? עיון במצווה חושף פער לא קטן בין הגדר ובין הערך, ומעלה הרהורים על האיזון הנכון בחיים עם תרבות חול.

————————————-

כלל יסוד הוא בהלכה, שאין ההלכה נותנת דבריה לשיעורין. כלומר, ההלכה מדברת בשפה של גדרים וכללים ברורים וחד משמעיים, וממעטת באמירות יחסיות ותלויות משתנים וקובעת חוק ברזל התקף לכל. ברור כי אסטרטגיה זו הינה הכרחית ליציבות החוק וההלכה. חוק הנתון לשינויים בהתאם לנסיבות גורר חוסר אחידות וחוסר ודאות בזיהוי המעשה הנכון והרצוי. לא זו אף זו, חוק משתנה פותח פתח לא קטן להתערבות של פרשנות אנושית למציאות, וזהו מרחב פעולה שמחירו איננו תמיד רצוי ומקובל.

אבל לאסטרטגיה זו גם חסרון משמעותי. היעדר גמישות וכפיפות גורם לא פעם לצמצום התכלית המבוקשת מן ההלכה, שהרי ביחס לאותו אדם או לאותה מציאות בה נדרש גדר או חוק מחמיר יותר, קביעת הלכה מקלה מונעת את מימושה של התכלית המבוקשת. כך, למשל, נקבע כי זמן החזקה לקביעת בעלות על קרקעות הוא שלוש שנים (=שאם אין תביעה על הקרקע על ידי הבעלים במשך שלוש שנים המחזיק זכאי בה), וזאת מפני שאם לא הייתה הקרקע של המחזיק, לא היה הבעלים נמנע מלמחות על כך במשך שלוש שנים תמימות.

על כך ניתן לשאול: וכי לא חסרים מקומות בהם פחות מקפידים על שימוש זר בקרקע, ושם יידרשו ארבע שנים להוכחת בעלות או אף יותר? הסברא אומרת שייתכן ויהיו מקומות בהם יידרש יותר זמן כדי למחות, ואף על פי כן ההלכה קובעת פרק זמן קבוע ויציב. התוצאה היא שבמקומות כאלו, ההלכה הזו לא תביא למימוש מלא של היעדים שהוקצבו לה.

צריכה בדיעבד

המקום אולי הבולט ביותר בו פער זה שבין ההלכה המדודה והקבועה ובין מימוש התכלית שלשמה היא נקבעה הוא הנושא של 'ביטול תורה'. צמד מילים אלו מוכר לכל תלמיד ישיבה מצוי, והוא משמש לרבים כלא פחות מחרב מאיימת המונפת תדיר על חייהם. האינטנסיביות הגדולה של לימוד התורה בישיבות והאתוס הנלווה או המתפתח מכך, מעצבים דמות תלמיד ישיבה החרד – לפעמים באופן נוירוטי – לכל טיפת זמן מחייו לבל 'תתבזבז' על דברים בטלים – כלומר כל עיסוק שאיננו לימוד תורה – וגורמים לו למצות באופן מקסימלי את זמנו בין כתלי הישיבה.

תחושה זו מלווה את תלמידי הישיבות גם לאחר תום תקופת לימודיהם ומעצבת במידה רבה את תפיסת עולמו של הציבור הדתי, שלא לומר החרדי. הנחת המוצא היא שיש להקדיש את כל הזמן האפשרי ללימוד תורה, בעוד שכל עיסוק אחר מוגדר כ'דיעבד' או כ'צורך השעה'. כך הוא היחס לפרנסה או ללימודי חול.

ומה כאשר מדובר בתרבות, המוגדרת בלשון העם כ'תרבות חול'? האם קיימת הצדקה ללכת להצגה טובה או לסרט איכותי, כשבזמן הזה ניתן היה לשמוע שיעור או ללמוד תורה? האם מותר ללכת להופעות של אמנים שונים, לשמוע מוזיקה טובה? כמובן שאין מדובר בהופעות או הצגות עם תכנים פסולים וקלוקלים. המדובר בתרבות חול נטו, העוסקת בהוויות העולם השונות. האם אין כאן ביטול תורה?

האמת היא שלשאלות אלו אין נפקא מינה למעשה היות שרוב ככול הציבור הדתי צורך תרבות חול ובכמות גדולה. השאלה היא רק ביחס לתודעה – האם האדם הדתי מצליח להצדיק את המעשים שלו מבחינה אידיאולוגית או שמא הוא חי בקונפליקט, בקרע פנימי עמוק בין העולם הרצוי שהוא אמון עליו ובין המצוי שאיננו שם.

אפרופו הצדקה; ישנם רבים שישלפו מיד את הנימוק הידוע: יש צורך בצריכת תרבות חול בשביל ה'אוורור'. לא כל אדם מסוגל לשבת וללמוד כל היום, וישנם שצריכים לאוורר את המחשבה והתודעה בבילוי טוב. זהו נימוק ידוע ומקובל, אך דומה שאין הוא אלא תירוץ עלוב. הדתי המודרני איננו צורך תרבות כשבתודעה שלו התפיסה כי זהו מעשה שבדיעבד, שנועד לשרת מטרה נעלה של לימוד תורה. הדתי צורך תרבות כי הוא מעוניין לצרוך תרבות, ומה עוד שככל הנראה ביחס שבין צריכת תרבות חול ללימוד תורה, נוטה הכף באופן משמעותי לכיוון תרבות החול. לא הלימוד הוא העיקר, לא במעשה ולא בתודעה, אלא התרבות. לא זו בלבד, לעתים לא רק שאין הצריכה התרבותית משרתת את הלימוד, אלא ההפך; לימוד התורה איננו אלא סוג של צריכת תרבות. דף יומי כבר אמרנו?

גדר מינימלי

כיצד אפוא יש להתייחס לתרבות החול? האם קיימת הצדקה לצריכתה?

לכאורה, ההיגדים החמורים בדבר ביטול תורה, המופיעים בדברי חז"ל, אינם מותירים מקום לספק. אין כל היתר לצרוך תרבות כשבאותו הזמן ניתן היה ללמוד תורה. כך לדוגמה משמע מהמדרש בפרשת חוקת: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה (בבלי שבת פג, ב; ובמקבילות), ונוסף לכך היא המשנה באבות הקובעת כי "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז), הבבלי במסכת תענית (ז, ב) הקובע כי אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה, הגמרא במסכת ברכות (ה, א) הגורסת שאדם שבאו עליו יסורין ולא מצא להן סיבה יתלה בביטול תורה, ועוד מאמרים לא מעטים בזוהר על החומרה שיש בהפסקה מן הלימוד ואפילו לזמן קצר.

אך האם זוהי גם הדרישה מהאדם, הלכה למעשה? המעיין ייווכח שהמימרות הללו ודומיהן, אינן מימרות הלכתיות 'פר-אקסלנס' אלא דברי מוסר ומידות, ואילו ההלכה היבשה רחוקה מכך. ניטול תלמוד וניווכח (מנחות צט, ב):

א"ר אמי… אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים 'לא ימוש'.

את הגמרא הזו פסקו הרמב"ם והשו"ע להלכה (יש אמנם לעיין היטב כמי בדיוק פסק הרמב"ם, אך כאן נסתפק בהבנה הפשוטה של ההלכות; הלכות תלמוד תורה א, ח; שו"ע יו"ד רמו, א):

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.    

ומוסיף הרמ"א (שו"ע שם):

ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך קרינן ביה.

כלומר, מצד ההלכה מספיק לימוד של פרק אחד או אפילו אמירת קריאת שמע ביום ובלילה כדי לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה. זהו גדר מינימלי ביותר, שבהחלט הוא בר קיום לכל אדם מישראל, ואיננו דורש את האינטנסיביות הגדולה של בני הישיבות.

לא כולם משה

מהי אם כן משמעותן של כל המימרות שציטטנו לעיל בדבר חומרת 'ביטול תורה'? כאן אנו שבים לפער הגדול שקיים בין חיוב ההלכה בתחום זה ובין התודעה או הערך שברצונה לכונן. ההלכה קבעה גדר מינימלי ובר קיום לכל אדם, גם זה המבלה את מרבית שעותיו בעבודה ובפרנסת הבית. אך אין זה אומר שבקיום ההלכה מימש האדם את ייעודו. חז"ל מבהירים, חזור והבהר, כי מבחינה ערכית, העיסוק בתלמוד תורה צריך להיות גדול בהרבה יותר ולהוות את מרכז הכובד בחיי האדם, אם לא מבחינת הזמן המושקע בו אזי לפחות מבחינת התודעה, וכפי שנאמר "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג).

מי שעמד היטב על נקודה זו הוא ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בחיבורו 'אור שמח' על הרמב"ם:

ונמצא מצוות תלמוד תורה אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכל זמן אינו נחשב למפריע מצוות תלמוד תורה… וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב תלמוד תורה האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים. לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל, ונתן תורת כל אחד בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה.

לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של תלמוד תורה – ק"ש בשחרית, ק"ש בערבית, קיים והגית בה יומם ולילה, כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו…

הנה כי כן, ההלכה במצוות תלמוד תורה קבעה גדר ברור ומוגדר של פרק ביום ובלילה, אך מבחינה ערכית מוטלת החובה על כל אדם למלא את זמנו – לפי יכולתו וכישוריו – בלימוד תורה. זהו שיקול הנתון להערכתו והכרעתו של כל אדם.

ערך מול ערך

מעת שהסקנו כי החיוב בעיסוק מתמיד בתורה והאיסור על ביטול תורה הם ערך ולא חובה נורמטיבית, העניין נהפך מורכב ומשתנה. שכן, בעוד שהלכה היא נורמה מחייבת (מלבד מקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל) ערכים במהותם הם דבר דינמי ותלויי נסיבות, כשלא פעם הם נדחים מפני ערכים אחרים.

כך, למשל, ברור שיש לבכר את ערך הפרנסה וחיי נפשו של האדם על פני העיסוק בתורה. לא יעלה על הדעת שרצון הא-ל הוא שהאדם יינזק כלכלית או פיזית כתוצאה מלימוד תורה. כך הוא הדין לערך השירות הצבאי. פשוט הוא שהצלת ישראל מיד אויביה ומילוי חובתו של אדם כאזרח במדינת ישראל קודמים לערך הטמון בעיסוק בתלמוד תורה ללא הפסקה במשך כל שנותיו של האדם. וכך הוא ביחס לחיי משפחה וחברה. אדם צריך לעסוק בתורה אבל גם לבנות משפחה ולבלות עמה. ברור שאין בילוי טוב עם ילדים מהווה 'ביטול תורה'.

ומכאן לצריכת תרבות של חול. השאלה שאמורה לעמוד לנגד עיניו של האדם היא האם קיים ערך באותה תרבות. אם מדובר בתרבות רדודה, הרי שבהחלט יש בה משום ביטול תורה. אין כל סיבה לעסוק בתרבות רדודה בשעה שניתן להשכיל וללמוד בדברי תורה מחכימים ומאירי עיניים. אבל אם מדובר בתרבות גבוהה, שמוסיפה קומה ערכית-רוחנית לאדם, שמעשירה את עולמו ומרחיבה את לבו או דעתו, הרי שזהו ערך שאיננו נופל מלימוד תורה. כאן בהחלט נוכל לומר לאדם שמלכתחילה ראוי שיעסוק בתרבות שכזו, לא רק כדי 'לנקות את הראש' או 'לשאוף אויר', אלא מלכתחילה. על האדם לספק את צרכיו התרבותיים באותה מידה שהוא מספק את צרכיו הגופניים. זוהי חלק מקומתו השלמה.

מהי תרבות גבוהה, זו שאלה שלעולם לא נוכל לספק לה תשובה חד-משמעית, אבל חז"ל נתנו לנו קריאת כיוון בעניין. את המונח ביטול תורה אין לתפוס כאיסור או כאיום אלא כתמרור. בכל עיסוק שאדם יעסוק עליו לשאול את עצמו: האם משתווה מבחינתו עיסוק זה לתורה? האם התרבות הזו מבחינתו מהווה ערך? אם שיקול זה יעמוד לנגד עיניו בכל אשר יפנה, מובטח הוא כי יגדל להיות אדם ערכי ועמוק, הצורך תרבות גבוהה ורבת משמעות, ויתקיים ייעודה של התורה: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'.