אנו נוטים להסתכל על גאולת מצרים כמופת של כל הגאולות העתידות. שחרור עבדים בתקופה הקדומה היה מאורע בלתי מתקבל על הדעת, והנה הוכח שהדבר אפשרי. מכות על-טבעיות יצרו מציאות על-טבעית, וגרמו למאות אלפי עבדים להשתחרר מעבדותם במצרים. מאז, גאולת מצרים, ובמיוחד דבריו של משה "שלח את עמי", יהדהדו אצל מובילי מהפכות ולוחמי זכויות אדם מבין כל העמים. גם במסורת היהודית, תהווה יציאת מצרים סמל לגאולה העתידית: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
אבל מסתבר שיציאת מצרים היתה אירוע מורכב יותר ממה שנוטים לחשוב. למעשה, לא היתה גאולת מצרים אחת, אלא שני ניסיונות שמתועדים במקרא. הניסיון הראשון לגאולת ישראל ממצרים נחל כישלון. על הניסיון הזה אנו קוראים בפרשת 'שמות'. לאחר מעמד הסנה, משה נשלח לפרעה כדי לגאול את ישראל, אך במקום לשחרר את בני ישראל הוא רק גורם להכבדת העבודה עליהם. את הפרשה אנו חותמים בתחושת תסכול קשה, הן מצד שוטרי בני ישראל המאשימים את משה ואהרן בהכבדת העבודה, והן מצד משה עצמו, ששב אל אלוהים ומתלונן: "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני". על הניסיון השני, שהצליח, אנו קוראים בפרשת 'וארא', כשמשה שוב נשלח אל פרעה והפעם מצליח להכניע אותו ולשחרר את העם.
ההבנה שלפנינו שני סיפורי גאולה היא דרמטית. אנו רגילים לקרוא את הפסוקים ברצף ולכן לא שמים לפער הזמנים הגדול שבין שני הניסיונות. על פי המסופר בפרשת 'שמות', כשמשה שב למצרים לגאול את ישראל, יש לו ילד קטן, שלא נימול. מכאן שמשה היה אז באזור גיל הארבעים לכל היותר. בפרשת 'וארא', לעומת זאת, אנו קוראים שמשה היה בן שמונים שנה בעומדו לפני פרעה. משפחתו כעת גם איננה אתו. מכאן, שעשרות שנים חלפו בין פרשת 'שמות' לפרשת 'וארא', בין ניסיון הגאולה שכשל ובין ניסיון הגאולה שצלח.
מדוע אנו זקוקים לשני סיפורי גאולה? ומדוע לא הצליח משה להוציא את ישראל ממצרים כבר בפעם הראשונה?
*
המפתח טמון בנאומי ההקדשה של משה לשליחותו המופיעים בכל פרשה בסגנון אחר. נפתח בנאום ההקדשה הראשון של משה, שנאמר בסנה (שמות ג, ז-ט):
ויאמר ה' ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחיווי והיבוסי. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים.
בפסוקים אלה מצטייר אלוהים כמי שנענה לסבלם של בני ישראל. אלוהים רואה את מצוקתו של העם, שומע את צעקותיו ויודע את כאביו. לכן הוא מחליט לרדת ולהציל אותו. הגורם המחולל כאן את הגאולה הוא אפוא הכאב הקשה שבו שרוי עם ישראל. המטרה היא להפסיק כאב זה ולהביא את עם ישראל למקום שבו יוכל לחיות בנחת ובשלווה.
דברים אלה מהדהדים פסוקים קודמים, שתיארו את תגובתו של אלוהים לעבדותם של ישראל (שמות ב, כג-כה):
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה. וישמע אלוהים את נאקתם ויזכור אלוהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים.
גם כאן מסופר שאלוהים שמע את נאקת בני ישראל, ראה אותם וידע אותם. אלא שיש לשים לב לנקודה חשובה. לא מסופר כאן שבני ישראל התפללו אל אלוהים. הפרשנים מדגישים שאנחתם וזעקתם באה "מן העבודה". כלומר הם "צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו" (אור החיים), ואם שמע זאת אלוהים היה זה "לא בשביל תשובתם ותפילתם" (ספורנו) אלא משום שהוא חמל עליהם. אלוהים הוא זה שעבר כאן שינוי, כשהוא ראה ושמע וידע, ובעקבות כך החליט להצילם. את הדברים האלה הוא אומר למשה בנאום ההקדשה שלו בסנה.
*
אבל יש ביטוי אחד שאלוהים לא חוזר עליו בנאום ההקדשה הראשון למשה. אלוהים אמר שהוא ראה ושמע וידע, אך השמיט כל התייחסות למה שנאמר למעלה "ויזכור אלוהים את בריתו". התייחסות לכך כן תופיע בנאום ההקדשה השני, הפותח את פרשת 'וארא' (שמות ו, ב-ט):
וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים וידעתם כי אני ה' אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'.
בנאום זה חוזר אלוהים על העובדה שהוא שמע את נאקת בני ישראל, אך כאן לראשונה הוא גם מזכיר את עניין הברית, שהשמיט בנאום הראשון.
אזכור הברית משנה לחלוטין את אופיו של הנאום. אם המוקד בנאום ההקדשה הראשון היה כאבם של בני ישראל, המוקד בנאום השני הוא האבות. אם בנאום הראשון אלוהים ביקש להציל את עם ישראל מכאבו, הנאום השני מצייר את הגאולה כמי שנועדה לממש את הברית הקדומה של אלוהים עם אבות האומה הישראלית. וכהמשך לכך, אם בנאום הראשון הארץ שאליה אלוהים ביקש להביא את העם היא ארץ העמים – "מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחיווי והיבוסי", בנאום השני הארץ היא ארץ האבות "אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב".
אבל ההבדל עמוק מכך. ציינו למעלה שבני ישראל לא התפללו אל אלוהים כדי להיגאל. מי שהשתנה שם היה בעיקר אלוהים, אשר נענה למצוקות בני ישראל וירד להצילם. משום כך, הדגש הושם על התגובה שלו למצוקתם – ראיה, שמיעה וידיעה – ואילו הגאולה תוארה בקיצור, בהצלתם ובהעלאתם אל ארץ זבת חלב ודבש.
הנאום השני הפוך מכך. אלוהים מקצר בתגובה שלו לנאקת בני ישראל ומזכיר את השמיעה לבדה. את הדגש, לעומת זאת, הוא שם על תיאור הגאולה ומציין לא ארבעה כי אם שישה שלבים שלה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי, ונתתי. היפוך זה נובע מכך שמי שאמור להשתנות בעקבות הסיפור הוא לא אלוהים אלא ישראל. אם בנאום הראשון אלוהים הוא זה שידע את מכאוביו של עם ישראל, בנאום השני מי שאמור לדעת זה העם: "וידעתם כי אני ה' אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". וידיעה זו תמשיך ותעמיק בכל שלב משלבי הגאולה.
*
השוואה זו שבין הנאומים מוכיחה שההבדל בין ניסיון הגאולה הראשון לשני הוא מהותי ודרמטי. כפרפרזה על הבחנתו של ישעיהו ברלין בין שני סוגים של חירות, הייתי אומר שניסיון הגאולה הראשון התאפיין בגאולה שלילית. מטרתו היתה אחת: להפסיק את כאבם של ישראל, ואילו האמצעי לכך היתה היציאה ממצרים והעלאתם לארץ כנען. שלא במקרה, אלוהים לא מציין שם שעם ישראל הולך לכבוש את הארץ או להתנחל שם במקום העמים החיים בה. לכאורה מה שאלוהים מציע כאן הוא עניין מאד מינימליסטי, במקום לחיות תחת שעבוד מצרים, עם ישראל יגיע לארץ כנען ויחיה לצד העמים החיים בה.
אך ניסיון זה כשל. שכן אם הגאולה של עם ישראל מתמצית רק בסיפור של הצלה מידי משעבדים, אין קיום אמיתי לגאולה שכזו. לא לשם כך כרת אלוהים ברית עם האבות ולא לשם כך הוא שמר אמונים לזרעם. מי שרואה בארץ רק מקום מקלט והצלה מיד אויבים, לא יצליח לרשת אותה ולהחזיק בה לאורך זמן.
כדי להתנחל בארץ ולהתקיים בה אנו זקוקים לסיפור גדול ורחב יותר מאשר סיפור של הצלה. לכן נדרש אלוהים לניסיון גאולה שני, אשר היה שונה לחלוטין בסגנונו ובשפתו. בניסיון זה, הגאולה אינה שלילית אלא חיובית. מטרתה לא רק להציל את עם ישראל אלא לממש ייעוד גדול מכך – להגשים את הברית שאלוהים כרת עם האבות ולהקים אומה שתהווה ברכה לכל משפחות האדמה. בגאולה שכזו ההצלה היא רק אמצעי ואילו ההגעה לארץ וירושתה, הקמת אומה אשר יודעת את ה', היא התכלית.
בגאולה שכזו לא אלוהים משתנה אלא עם ישראל הוא שאמור לעבור טרנספורמציה ולהפוך שלב אחרי שלב, עם כל לשון של גאולה, למשוחרר יותר מצד אחד ולנאמן יותר מצד שני לדרכו של אלוהים. בגאולה שכזו ארץ ישראל איננה ארצם של הכנענים הילידים אלא ארץ ההבטחה לאבות. וההגעה לארץ הזו אינה תוצר של בריחה והימלטות אלא תוצאה של ברית קדומה בין אלוהים לאבות, אשר מבקשת כעת להתממש מחדש. לכן עם ישראל צריך לרשת אותה ולא רק לחיות בה. גאולה שכזו סופה להתקיים.
*
דומני שהמקרא מספר לנו על שני הניסיונות ליציאה ממצרים כדי שנלמד גם מן הכישלון ולא רק מן ההצלחה. כשאנו מבקשים להיגאל עלינו לשים לב איזה דפוס של גאולה אנו רוצים – גאולה חיובית או גאולה שלילית. כיום, יש המסתכלים על הפרוייקט הציוני כגאולה שלילית. עבורם, ההגעה לארץ נועדה לספק לעם היהודי מקלט מפני אויביו. מדינת ישראל היא המקום היחידי שבו העם היהודי יוכל לחיות בביטחון ולהגן על עצמו.
אבל אם בכך מתמצית ההשקפה על הפרוייקט הציוני, מסתבר שעתידו מוטל בספק. אין בהשקפה זו כוח מספיק כדי להחזיק אותנו בארץ למשך שנים רבות. שכן ברגע שההצלה נגמרה, תם החזון. ובהיעדר חזון אין עוד מה שיצדיק את קיומנו כאן.
כדי לבצר את הפרוייקט הציוני צריך לאמץ השקפה חיובית על הנעשה כאן. לא די לומר "שלח את עמי" כדי להביא לכאן יהודים אלא "שלח את עמי ויעבדוני". ההצלה מיד האויבים צריכה להיות רק אמצעי לעבודה אחרת שברצוננו לעשות, והיא השאיפה לכונן אומה ברוח הברית שנכרתה עם האבות, להוות מופת רוחני ומוסרי לכל העמים ולשמש כמקור ברכה עבור כל העולם. רק השקפה שכזו תעניק לגאולה קיום ארוך טווח. היא תבטא סיפור עתיק יומין, בעל עומק היסטורי מצד אחד וחזון נצחי לעתיד מצד שני. גאולה שכזו תלכד את העם גם שנים רבות לאחר שיזכה בביטחון וחיי שלווה.
אל המבט הזה אנו זקוקים במיוחד כיום, בדור השלישי לתקומתה של מדינת ישראל. אם אבותינו עסקו בהצלת חייו הגשמיים של העם אנו נדרשים להעניק לו כעת רוח, ייעוד וחזון ברוח אבותינו הקדומים. זהו המסר שאנו צריכים לקחת מסיפור הגאולה השני, המתואר בפרשת 'וארא'. זהו המודל הנכון של יציאת מצרים שכמוהו אנו מבקשים לראות גם כיום.
נשוי ואב לארבעה. בעל תואר שלישי במחשבת ישראל ומתמחה בתחומי דת ומדינה והתפתחותה של היהדות האורתודוקסית החדשה בארץ ובחו"ל. כיהן כרב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה. מרבני צוהר, רכז תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ומקים מיזם 'תכלת- יהדות של השראה'.
