עגלת קניות

מכת הדם

מכת הדם

מה שתו המצרים במכת הדם? האם בכלל היו מים במצרים במשך המכה? ובכלל- מדוע להכות בדם את היאור? עיון במפרשה מגלה תשובות מפתיעות.

להדפסה

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כׇּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:

מכת הדם, המכה הראשונה המתוארת בפרשת וארא, הייתה מכה מופלאה – כפי שכולנו זוכרים מסיפורי הגן, מכה שבה נוצרה כזו הבחנה בין בני ישראל למצרים עד שגם אם שתו מאותה הכוס – היהודי שתה מים והמצרי דם:

וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים – שֶׁהָיוּ הַמַּיִם שֶׁשּׁוֹתִין עִם יְהוּדִי בִּכְלִי אֶחָד אוֹ בִּכְלִי עֵץ אוֹ בִּכְלִי אֶבֶן נֶהְפָּכִין בְּפִיו לְדָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף בִּימְסָאוֹת וּבָתֵּי כִסְּאוֹת שֶׁלָּהֶם לָקוּ בְּדָם, וּכְשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם הוֹלֵךְ וְיוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה אוֹ עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן אוֹ עַל גַּבֵּי סֶלַע הָיוּ מַפְסִידִין אֶת בִּגְדֵיהֶם בְּדָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות רבה).

רש"י הולך בדרכו של המדרש ומסביר שכל מקום שבו היו מים- הם הפכו לדם: בכל ארץ מצרים – אף במרחצאות ואמבטאות שבבתים. ובעצים ובאבנים – מים שבכלי עץ וכלי אבנים. אולם נראה שעם כל יופיו של המדרש ותחושת הפלא הגדול העולה ממנו, פשט התורה לא מתיישב עם תיאור זה- בעיקר משום שבהמשך מתואר כיצד באמת שתו המצרים:

וַיַּחְפְּרוּ כׇל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר:

מסבירה התורה כי מצרים חפרו למצוא מים סביבות היאור- מכיוון שלא יכלו לשתות מהיאור עצמו, משמע אותן בארות שחפרו היו מלאים במים! עיון בדברי המפרשים מחדד הבנה זו, ויותר מכך מסביר מדוע לא היה צורך באמת שהמצרים ישתו דם:

היתכן שמצרים שתו דם?

נתחיל קודם כל עם הקושי, וכך מדייק אותו החזקוני:

מים לשתות – המובן מזה שלא שתו, כי לא אמר: וישתו. ואם לא שתו, היאך יכולים לשהות ז׳ ימים בלא מים? אך יש לפרש ששתו, ויהיה לשתות כמו וישתו. ויובן הלשון לב׳ צדדים שלא שתו ושתו, ויהיה באורו שלא שתו ממה שחפרו בו- כי אפילו מה שחפרו נהפכו לדם, אבל אפשר ששתו מן המים המלוחים שאינם ראויים לשתייה, וזהו שאמר: כי לא יכלו לשתות ממימי היאור – שהיו מתוקים וראויים לשתייה…

אם כן, החזקוני מציג קודם כל את השאלה המתבקשת: כיצד יכלו לשרוד המצרים שבעה ימים ללא מים? וצריך גם לזכור, מדובר במצרים, ארץ מדברית ברובה! תשובתו היא שאכן שתו המצרים מים אך לא מים הראויים לשתייה אלא מים מלוחים. למען האמת גם הסבר זה חוזר אל אותו הקושי משום שגם מים מלוחים לא מאפשרים להתקיים לאורך זמן. מוסיף ר' אברהם בן עזרא קושי נוסף על דברי המדרש: ויחפרו – רבים אמרו: כי המים היו ביד המצרי אדומים, ונתלבנו ביד ישראל. אם כן, למה לא נכתב זה הפלא בתורה?

 

כמה זמן נמשכה מכת הדם?

ר"י בכור שור מביא דעה מאוד מעניינת:

ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם – נראה לי שלא נעשה היאור דם אך אותה שעה, ובאותה שעה שנקרש ונעשה דם מתה הדגה, ואחר כך נעשה מים. תדע דלא אמר שלא יכלו לשתות מן היאור מפני שהוא דם, כי אם מפני שמתה הדגה, ונסרחה נבלתם, ובאש היאור. וגם אומר שעשו כן החרטומים – מה עשו, הלא הכל דם, אפילו בכלים, כמו שהוא אומר ובעצים ובאבנים. אלא ודאי לפי שעה היה דם בכל ארץ מצרים, ואחר כך נהפך למים, ואחר כך חזרו החרטומים והפכוהו כמו כן לדם לפי שעה. ולפיכך לא אמר להם שיהפכוהו למים, אלא כיון שראה שנהפך מיד למים, לא שת לבו לזאת.

הרב מתייחס לקושי הקיים בתיאור המכה:

כאשר אומר משה לפרעה על אודות המכה, הוא אומר: כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהֹוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר: …וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

לאחר מכן אומרת התורה: וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה. מעשה זה של החרטומים ברור שנעשה בקירוב למעשה משה, אך כיצד יכלו לעשות זאת אם היאור כבר כולו דם?

תשובת הרב, ובעל הטורים בעקבותיו, היא שהיאור הפך לדם באותו הרגע וזמן לא רב לאחר מכן- באותו היום אפילו, חזר להיות מים. בזמן זה מתו הדגים שהיו ביאור, ולכן יכלו גם החרטומים לעשות את אותו המעשה ולהחזיר את מי היאור להיות דם, וגם הם עשו זאת לזמן מועט. הקושי שבא בעקבות מכת הדם לא היה במחסור במים, אלא שאותם המים שביאור היו לא ראויים לשתייה בעקבות הדגים המתים.

בכך מוסבר עניין נוסף- באותו הזמן שנהפכו המים לדם נהפכו המים לדם בכל ארץ מצרים– גם מעצים ובאבנים, בכלי השתייה ובבתים, וכך מתיישבים דברי הדרשנים על המים שבבתים שנהפכו לדם, אולם גם עניין זה היה לזמן קצר- רק בזמן שמי היאור עצמם היו דם.

אם נשים לב, פשט הפסוק לא מזכיר כמה ימים יהיו המים דם, אך מצד שני כן מדגישה התורה שהדגים ביאור ימותו ולכן יבאש היאור ולכן ילאו מצרים מלשתות מים מהיאור- משום שהם באושים, ובכך יש עוד חיזוק לדעת הבכור שור.

בהמשך לדעתו מסביר הרב גם את עניין החפירה סביב היאור למציאת המים: ויחפרו כל – לעשות מעיינות להם, שלא יהיו שם דגים, ולא יבאשו אותם מים מנבלת דגים. באותם מקומות שחפרו לא היו דגים ולכן לא הבאישו שם המים, ומשום כך יכלו מצרים לשתות מהם מים.

עניין נוסף שעולה מדברי הבכור שור הוא הדגש על מות הדגים כעיקר הקושי- וכך מדגישה גם התורה: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת. נראה שקושי זה מכוון לפגוע כלכלית באוכלוסייה המצרית אשר מרכיב מרכזי בה היה הדיג (עולם התנ"ך). וזאת לעומת בני ישראל, כפי שראינו כבר בירידת האחים למצרים, עיקר עיסוקם היה מקנה צאן ובקר- ולכן סביר שנפגעו פחות ממכת הדם. היאור קיבל את מעמדו כאליל בשל היכולת של מצרים להתפרנס ממנו, אולם מכת הדם מלמדת שאין בו לא כוח לעמוד מול הקב"ה ולא כוח לפרנס את מצרים באמת.

חפרו והוציאו מים

בניגוד לדעת הרי בכור שור והטור, מרבית הפרשנים סוברים שמכת הדם נמשכה שבעה ימים, ורבים גם סוברים שבמהלך שבעת ימים אלו שתו המצרים מים כפי שמלמדת התורה:

המדרש רבה מביא מחלוקת בדבר בין רבי יהודה ורבי נחמיה: וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁבַּיְאוֹר לָקוּ, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה לָקָה, וְכָל מִצְרַיִם לָקוּ מֵימֶיהָ בְּדָם, אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר, אָמַר לוֹ לְפִי שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹמְרִים כָּל הַמַּיִם שֶׁהָיוּ רוֹאִין משֶׁה וְאַהֲרֹן נַעֲשִׂין דָּם, וְהָיוּ חוֹפְרִין לְהוֹצִיא מַיִם לִשְׁתּוֹת מִמַּה שֶּׁאֵין עֵינֵיהֶן רוֹאִין.[1]

רבי נחמיה סובר שכל מים שהיו במצרים הפכו לדם- מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה לָקָה, משמע המים הגלויים (היאור) לקו והמים שלמטה, מי התהום לקו בדם גם הם. רבי יהודה לעומתו מתבסס על פשט התורה שהזכרנו ולכן סובר שֶׁבַּיְאוֹר לָקוּ, רק המים שביאור לקו בדם- ואם לקו רק מי היאור אז יכלו מצרים לשתות מים ממי התהום.

החזקוני , כפי שהזכרנו, סובר שאפשר ששתו מים מלוחים שאינם ראויים לשתייה בד"כ- …אבל אפשר ששתו מן המים המלוחים שאינם ראויים לשתייה, וזהו שאמר כי לא יכלו לשתות ממימי היאור – שהיו מתוקים וראויים לשתייה.  

שד"ל סובר ששתו מים רגילים: ויחפרו וכו׳ מים – חפרו והוציאו מים… וראב"ע מרחיק אף ואומר: ולפי דעתי: כי מכת הדם והצפרדעים והכנים הייתה כוללת המצרים והעברים, כי אחרי הכתוב נרדף…וכאשר חפרו המצרים, כן חפרו העברים. לדעתו מכת הדם (וכן הצפרדע והכינים) הייתה מכה שבאה גם על ישראל (שהרי הבאשת המים פוגעת בכל מי שצריך להם), ולכן ברור שהיה צורך לאפשר לכלל אוכלוסיית מצרים- ישראלים ומצרים לשתות מים מזמן זה וכשם שהמצרים חפרו לשתות סביב היאור, כך גם בני ישראל.

מהי משמעות מכת הדם?

כאשר בוחנים מהו המסר שמכת הדם צריכה להעביר- נראה שהתשובה גם היא תלמד אותנו שאין זה משנה אם המצרים שתו מים או דם, וכך כותב הרד"צ הופמן:

בעוד שפרעה אינו שם אל לב, סבלה ארצו סבל רב. תושביה הוצרכו לחפור בארות חדשות, ואין הכתוב מגלה, אם המים שנחפרו היו ראויים לשתייה או לא. אך מסתבר, שה׳ לא הכה גם מים אלה שהופקו בעמל רב, שאם לא כן הרי היו הכול מתים. עניינו של נס לא היה אלא להראות למצרים, כי יאורם זה, עליו הם סומכים ובו הם מאמינים, על פי ה׳ אף הוא לוקה, וכי אף הם, כמו עמים אחרים, צריכים להשיג את פרנסתם בזיעת אפם.

דברי הרד"צ מלמדים שמכת הדם כוונה דווקא אל היאור- הן כאליל והן כגורם כלכלי, ואילו מי התהום והבארות נשארו מים- בעיקר בשביל להוכיח שאותו היאור עליו הם סומכים אין לו כוח מול הקב"ה, ובנוסף- על מנת להשאיר את המצרים בחיים.

הרש"ר הירש מביא הסבר מעניין ומסביר מדוע היה חשוב שדווקא רק מימי היאור יהפכו לדם- ולא שאר המים במצרים:

ונטה ידך על מימי מצרים וגו׳ – לפני שאהרן נוגע במי היאור לעיני פרעה, עליו לנופף במטה לכיוון כל מימי מצרים הנובעים מן היאור, כדי להודיע מראש ששינוי צורתם של מימות אלה, גם הוא כלול בכוונתו ובמעשהו. אם לא כן, הרי שהפיכתם של מים שלא נגע בהם אהרן לדם, הייתה מביאה אולי את פרעה לראות את כל הענין כתופעה טבעית בלתי מצויה, גרידא. משום כך לקו רק מי היאור הזורמים דרך הארץ בתעלות, אמות מים וכו׳. על כל פנים, גם בהתראה וגם במכה עצמה, מדברת התורה שוב ושוב ובמפורש, רק על מי היאור, ״המים אשר ביאר״. מי הבארות נותרו ראויים לשתייה. ואכן, רק להכאת היאור, הבסיס של ארץ מצרים, הייתה משמעות לענין ה״גרות״.

אומר הרש"ר שאם היו באמת כל המים הופכים לדם אולי הייתה מחשבה שיש כאן תופעה טבעית, אבל הפיכת המים שעליהם היכה אהרון לדם ולא המים עליהם לא היכה רק מחזקת את ההכרה שיש כאן מעשה נס, ולכן ברור שמי הבארות נשארו מים- וכמובן שמהם שתו מצרים.

——————————————–

[1] המלבי"ם מסביר את ההבדל שבין שני החכמים במדרש: …אזלי לשטתם בזבחים (דף פ״ג) שר׳ יהודה מפרש וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו׳ לכפר אע״פ שכפר, שסבר לומר שהמקור הנלווה אל הפעל בלמ״ד פירושו שנעשה המעשה, וכן פירש כאן שחפרו לשתות ושתו, כי המים שבתהום לא לקו. ור׳ נחמיה ס״ג כר׳ אלעזר שם שפי׳ שהובא לכפר ולא כפר וכן פי׳ כאן שחפרו לשתות ולא שתו.

Picture of מוטי מלכא

מוטי מלכא

נשוי לעדי ואב לארבעה, ומתגורר כיום בבית שמש. בעבר עסק בחינוך בעיקר במסגרות לנוער בסיכון. כיום הבעלים של 'הרמן הדפסות'.

מאמרים נוספים של מוטי מלכא

עוד מהאתר
דילוג לתוכן