בסופה של פרשת "שמות" כפר פרעה במציאותו של ריבונו של עולם והכביד את העבודה על בני ישראל. לא רק שפרעה לא הקשיב לדבריהם של משה ואהרון, הוא הגדיל לעשות ואף ציווה לא לספק לבני ישראל חומרי גלם לעבודת הבנייה, ובמקביל תבע מהם לעמוד באותו הספק. המצב הזה הביא את משה לחזור לקב"ה ולהתלונן בפניו:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר: אֲדֹנָ-י, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה–לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּך" (שמות ה, כב–כג).

בתחילת פרשתנו, פרשת "וארא", מבטיח הקב"ה למשה רבנו שהוא יוציא את בני ישראל ממצרים בכוח גדול וביד חזקה. אך למעשיו של הקב"ה ישנה תכלית נוספת וחשובה לא פחות, שנוגעת למצרים עצמם:

"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם; וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם" (שמות ז, ה).

הקב"ה מבקש, בתהליך המורכב הזה של גאולת ישראל ממצרים, להעביר את מצרים ואת העולם כולו תהליך חינוכי עמוק ומשמעותי, שבסיומו ישתנו סדרי עולם. המציאות תשתנה, וממילא יכירו כולם באמת. אמנם, יש מי שנוגע בדבר ומסרב משום כך להאמין – פרעה ועמו, ולאורך כל הדרך הם יקפידו על הכחשתם את המציאות שמולה הם ניצבים. משום כך, ילמדו המצרים על בשרם את האמת שאליה הם מתעקשים להתכחש וילמדו את העולם כולו מיהו הקב"ה ומהם כוחו ועוצמתו. המצרים ישמשו דוגמה לכל העולם, שיביט בהם ויבין שהמציאות משתנה, שהאמת מתגלה ושהאלוקים שולט בעולם.

התהליך החינוכי העולמי מתחיל ברגע שבו פרעה, שליט העולם, מצהיר בפני משה ואהרון:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה–מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב).

ונמשך בהצהרת פרעה למשה:

"…וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (שמות ט, כז).

ובסיומו של התהליך, כאשר יראה את כל חילו טובע בים, יצעק פרעה על ים סוף: "מי כמוך באלים ה'".[1]

מנגד, אומות העולם, אשר עוקבות בדאגה אחרי המתרחש במצרים, יבינו רק בסיומו של התהליך את כוחו של הקב"ה: "שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ, כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד…" (שמות טו, יד–טז).

התהליך הזה לא יכול להיות אירוע חד-פעמי, הוא לא יכול להיות נס נקודתי למען הוצאת את בני ישראל מארץ מצרים. אמנם, גם במצב כזה ייצאו בני ישראל מארץ מצרים, אבל מצרים ואומות העולם לא יעברו תהליך הכרה בקב"ה, במציאותו, בשליטתו ובמנהיגותו בעולם. המציאות לא באמת תשתנה. מצרים אמנם יובסו, אך התקשורת ודאי תמצא תירוץ הולם לתבוסה זו. התקשורת בוודאי תתלה את הכישלון בקיצוץ בתקציב הביטחון, או באי מוכנות של העורף שלחץ על המנהיגים, או שמא היה זה "מזל של מתחילים" שעמד לבני ישראל. תירוצים כאלה ימנעו הכרה אמיתית וכנה במציאות הקב"ה בעולם והם רק יאפילו על המציאות. תהליך חד-פעמי כזה לא יוביל לשינוי המציאות והדעה הרווחת.

משום כך אורך התהליך של הוצאת בני ישראל ממצרים כמה חודשים. במהלך תקופה זו מתחנך העולם בהדרגה להכרת הקב"ה. כפי שמצינו במדרש:

"וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור, רבי יהודה ורבי נחמיה. אחד מהם אומר: כ"ד ימים היה מתרה בהם עד שלא בא המכה ושבעה ימים המכה משמשת בהם, ואחד מהם אומר: ז' ימים מתרה בהם וכ"ד ימים היתה המכה משמשת בהם" (שמות רבה ט, יב).

לא כאן המקום לדיון אם כל מכה ארכה שבעה ימים לאחר התראה בת עשרים וארבעה ימים או שלהפך. לכל הדעות ברור שתהליך הוצאת בני ישראל מארץ מצרים, החל ממכת דם הראשונה ועד ליציאתם בטו בניסן, ארך לפחות עשרה חודשים. אם נוסיף לחשבון את השבועות הראשונים שבהם דיברו משה ואהרון עם פרעה לפני בוא המכות, הרי שהתהליך כולו אכן ארך כשנה.