שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת הֶעָשׂוּי לָהֶם

הכרת הטוב היא אחת התכונות המבורכות ביותר, היא גם אחת התכונות שאומנם הכי קל ליישמה כאשר אין לך בזה עניין אישי, אבל אם "הכרת הטוב" שלך כלפי אחר תוביל לקידומו של האחר, לסייע לאדם אחר בניגוד לרצונך – סביר שמידה זו לא תבוא לידי ביטוי.  

לפני מספר שנים, בחרתי לקחת עובד שהיה בתפקיד ביניים, להאמין בו ולתת לו הזדמנות בתוך המערכת הממשלתית. הוא מונה להיות ראש אגף בכיר. האמנתי בו ממש, יכול להיות שקצת הגזמתי בהערכתי המקצועית אך זו הייתה עמדתי. בתקופה הראשונה הדברים התנהלו בצורה טובה, אך לאט לאט הרגשתי התרחקות שאינה נובעת ממחלוקות מקצועיות לגיטימיות, אלא מסיבות אחרות. ואז הבנתי שלאט לאט אותו אדם מנסה "לתפור" מהלך שכל עניינו לפגוע בסמכויותיי ולהעבירם אליו, וזאת אל מול לשכת השר. לא הבנתי אז ואני עדיין לא מבין את זה היום, כאשר אני מבחין באנשים שפשוט פוגעים במי שעשה להם טוב.

החלק המעניין הוא שכאשר היו שינויי שרים ונותרנו שוב לבדנו, הייתה ציפייה לאותו אדם שנשכח את הכל ונפתח דף חדש. הוא לא הבין את ההשלכות העתידיות של מעשיו. זה לימד אותי שיעור ענק.

ליבה של פרשת "האזינו" אותה נקרא השבת היא השירה אשר תהיה לעד לבני ישראל. השירה הזאת היא כל כך יסודית ונצחית שהמדרש משווה את כוחה ועוצמתה למעמדם של השמים והארץ. משה בחר להעיד בפני העם את השמים והארץ והקב"ה בחר בשירה הזאת לעד עבור בני ישראל:

משה העיד בהם בישראל שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ" והקב"ה העיד בהם את השירה, שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". אין אנו יודעים עדותו של מי קיימת, אם של הקב"ה אם של משה. כשהוא אומר: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד", הא של הקב"ה מקיימת של משה ולא של משה מקיימת את של הקב"ה….והקב"ה העיד בהם את השירה. אמר: השירה תעיד בהם מלמטה ואני מלמעלה". (ספרי דברים, פיסקא שו)

כאשר אנחנו לומדים את שירת האזינו, אנחנו צריכים לזכור בבסיס שהיא העד שבחר הקב"ה. המשמעות היא, הקב"ה אמר את השירה הזאת בעצמו, באמצעות משה רבנו. לפני שנצלול לאחד הפסוקים בו נתמקד, חשוב להבין את המסגרת הכוללת של השירה. ר' יצחק דון אברבנאל (1437-1508, פורטגל) מסביר שהשירה על 43 פסוקיה  מחולקת לשישה חלקים :

"שיערתי בשירה הזאת ששה חלקים מתחלפים בכונתם: החלק הראשון הוא בהקדמה שהקדים אדוננו משה לדברי השיר… החלק השני בספור החסדים והטובות שעשה הש"י עם ישראל… החלק הג' בספור חטאם העם ופשעם נגד ה'….החלק הד' הוא מהעונשים שיעניש השם יתברך על פשעם….החלק הה' הוא בספור הכליה שחשב ה' לעשות לעמו והסבה שבעבורה נמנע ממנה …. החלק הו' הוא בנחמת ישראל והנקמה מהאויבים … הרי יש לנו בשירה הזאת ו' חלקים שהם חלק ההקדמה וחלק החסדים וחלק הפשעים וחלק העונשים וחלק מחשבת הכלייה וחלק הנחמה ונקמת האויבים". (אברבנאל דברים לב, א)

השירה מתארת את הגלגל המחזורי שעליו חי ויחיה עם ישראל. בתחילה עם ישראל חי בצורה טובה ושמנה, זה מביא אותו לידי פשיעה בקב"ה וסר מן הדרך ("וישמן ישורון ויבעט"), אזי הוא נענש, ואז חוזר בתשובה והקב"ה מרחם עליו. אני מבקש להתמקד בפסוק אחד מהחלק השני, החלק שבו חוטאים בני ישראל ומה עיקר חטאם:

"  שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם, דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל.הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת, עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם, הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (דברים לב, ו)

שואל משה רבנו את בני ישראל האם לקב"ה אתם עושים זאת ?! הלא הקב"ה הוא אביך ?! איך אתם מסוגלים ?! משה  מגדיר את בני ישראל "עם נבל ולא חכם". מה המשמעות של ביטוי זה "עם נבל ולא חכם" ומדוע משה רבנו מתאר לאחר מכן את כל התיאורים : אביך, קנך, עשך, ויכוננך ?

רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר את משמעות הביטוי:

"עם נבל– שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת הֶעָשׂוּי לָהֶם. ולא חכם-  לְהָבִין אֶת הַנּוֹלָדוֹת, שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהֵיטִיב וּלְהָרַע". (דברים לב, ו)

עם נבל זה עם שבועט בקב"ה ושוכח כל מה שהקב"ה עשה עבורו, שוכח את העשוי להם: הוציא אותו ממצרים, הוביל אותו במדבר, נתן לו את ארץ ישראל, השאיר אותו כיחיד בן העמים, ניצח איתו מלחמות וכיוצא. אדם נבל הוא אדם שלא מכיר תודה, למי ששוכח מה שאחרים עושים עבורו.

בנוסף לנבלותו של העם, הוא גם עם לא חכם אשר לא מבין את ההשלכות העתידיות של מעשיו והוא מצפה שלמרות שהוא יפעל נגד הקב"ה – הקב"ה ישיב לו טובה. רבי עובדיה ספורנו (1468-1550, איטליה) מסביר את אותו עקרון, באופן חריף הרבה יותר :

"עם נבל – בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם. ולא חכם כמדיניות להבין אחרית דבר מה יהיה המושג". (דברים לב, ו)

אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו) מסביר אף הוא שניבלתו של עם ישראל מתבטאת באי הכרת הטוב, אך הוא מסביר שאי חוכמתו באה לידי ביטוי בכך שהוא לא מכיר טובה ולכן הוא הופך לנבל. בנוסף, מסביר אור החיים הקדוש מה המשמעות של התיאורים שמוסיף משה כלפי עם ישראל:  

"ואומרו עם נבל ולא חכם ואין חכם הפכיות הנבל, לומר שהגם שיהיו עם נבל מטבעם אם היו חכמים לא היו נבלים עם ה', כי הנבל יכיר שחושך מיושר אך למחסור ולא יהיה נבל. … סדר ד' חלוקות, א' שהוא ברא את האדם וכנגד זה אמר הוא אביך, שנית שקנה אותנו לעבדים במה שהוציאנו מיד פרעה והחיה אותנו במדבר והביא אותנו לארץ מלאה כל טוב וכנגד זה אמר קנך, ג' שתקן אותנו תיקון מעולה ורם בתת שכינתו בתוכנו וניבא אותנו, וזה תיקון גדול שעשה אותנו כלי ראוי לקבל הנבואה, וכנגד זה אמר עשך פירוש מעשה חדש מלבד הבריאה הרמוזה במאמר אביך, ד' שתכן אותנו התכוננות הנצחי לזכות בו חיי עולם הבא שהוא העיקר". (אור החיים, דברים לב, ו)

ארבע מעלות שונות נתן הקב"ה לעם ישראל, שלוש מהם ניתנו אך ורק לעם ישראל. הראשון היותנו יצורים אנושיים, הוא ברא אותנו והוא מחייה אותנו כבני אדם ועל זה מתאר משה "אביך". השני הוא הוציא את עם ישראל ממצרים, החייה אותו במדבר, נתן לו ארץ והפך אותו לאומה – על זה מתאר משה "קנך". השלישי, הוא נתן לעם ישראל את הכוח העליון יותר, את המעלה הרמה והגדולה, את המדרגה הגדולה להיות נביאים ועם קדוש – על זה אמר משה "עשך". והמדרגה הרביעית היא נתן לנו את חיי הנצח בעולם הבא ועל זה אמר "ויכוננך".

כמה טובות ומעלות עושה איתנו הקב"ה כל יום ויום, מאז ומתמיד. מחייה אותנו, נותן לנו מדינה עצמאית, חזקה ואיתנה, מרים אותנו בין האומות בכל תחום אפשרי, נותן לאומה עוצמה אדירה שאין לעמים אחרים וכיוצא בזה. ואנחנו ? אנחנו בוחרים לפעמים להיות "עם נבל ולא חכם" ולרדוף אחרי חוקות הגויים, אחר תאוות העולם המערבי ובעיקר להביא לכאן תפיסות המבקשות לחסל כל אמונה בקב"ה ולהפוך את מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי לאחר 2000 שנות גלות, ל-"מדינת כל אזרחיה".

רבי יצחק דון אברבנאל אשר הזכרנו לעיל, מפרט אף הוא את ארבעת האזכורים של משה רבנו, אשר מרמזים על החסדים הגדולים שהקב"ה עושה כלפי עם ישראל בכל רגע ורגע :

"הראשון במה שהמציאם רוצה לומר בהוויתם ובריאתם בתחלת הבריאה אחר האפס המוחלט כשאר הנמצאים, ועל זה אמר הלא הוא אביך. השני שהוציאם ממצרים שקנה אותם לעצמו והיו קנין הקדוש ברוך הוא … ועל זה אמר קנך. השלישי שנתן להם את התורה וסדרי הפעולות והמעשים המשובחים ועל זה אמר הוא עשך, שעשאה במה שלמדם תורה ומצות ולכן נקראו מעשה ה' כי קודם מתן תורה היו כחומר ביד היוצר ואחרי מתנתם היו מעשה שלם. והרביעי במה שנתן להם ארץ ישראל צבי היא לכל הארצות ובית המקדש שהיא מכון לשבתו עולמים והושיבם על כנם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ועל זה אמר ויכוננך מלשון מכון". (דברים לב, ו)

האזכור הראשון של משה "אביך" מפרש אברבנאל כמו אור החיים הקדוש, על עצם בריאתם והוויתם. השני "קנך" הוא על עצם יציאת מצרים, כך קנה הקב"ה את עם ישראל לו לעם, בהוציאו אותם מעבדות לחירות.

השלישי "עשך" – נתינת התורה והמצוות לעם ישראל הפכה את האומה הישראלית לאומה שלימה. נתינת התורה לעם ישראל, נתינת המצוות ו-"המעשים המשובחים" הפכו את עם ישראל מעוד אומה, ל-"מעשה שלם". וכיום, כיום יש הבועטים בה, המזלזלים בה, יש המבקשים למחוק כל סממן שלה מחיינו. הרביעי "ויכוננך" הוא על ארץ ישראל והמקדש. ארץ ישראל היא לא עוד ארץ עבור עם, היא מקום "מכון שבתו לעולמים". היא ארץ המחברת בין האומה לבין הקב"ה. ועל זה עם ישראל צריך להגיד להודות לקב"ה.

עם ישראל חב תודה ענקית לקב"ה בכל רגע ורגע ובכל מקום, על הוויתנו, על הימצאותנו, על תורתנו, על דרכנו, על ארצנו, על עצמאותנו, על עוצמתנו ועל כוחנו. על כל דבר ודבר. ולוואי ונלמד להכיר תודה אמיתית לקב"ה.

אבל עזבו שנייה אחת את הדברים הגדולים האלו שהם חשובים ונשגבים, אבל גם קצת מופשטים. את ההורים שלנו ביקרנו היום, ראינו שהכל בסדר אצלם ? הם גידלו אותנו שנים על גבי שנים וסיפקו את כל צרכנו. אנחנו מתייחסים אליהם יפה, בהגינות, באופן מכבד, אנחנו דואגים להם ?

האם אני מבין את כל מה שאשתי עושה עבורי ואת כל מה שאישי עושה למעני ? כמה היא או הוא עושים למען הבית, הילדים, איזה השקעה עצומה, איזו הקרבה ואלו ויתורים. האם אני יודע להעריך את זה מספיק ? עבורי התשובות לא ברורות בכלל.

הכרת הטוב, היא מידה בסיסית ביותר. רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (1707-1746, איטליה וא"י) כותב בספרו "מסילת ישרים" כי הכרת הטוב היא הנקודה העיקרית אשר מעוררת את האדם לעבודת הבורא :

"ואמנם מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה, הוא ההסתכלות ברוב הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון. כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל האל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים שלא יתעצל ויתרפה מעבודתו, כי הרי הואיל ואינו יכול וודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו…. ובהסתכלו בטובות אלה שהוא מקבל ממנו וודאי שיתעורר להזדרז לעבודתו". (מסילת ישרים, פרק ח')

הכרת הטוב בין האדם לקב"ה מעוררת לעבודת הבורא והכרת הטוב בין אדם לחברו מעוררת אותנו להתנהג בצורה ראויה יותר ולהיות אנשים טובים יותר, זה כלפי זה.

שנזכה שבת שלום.

הדברים יהיו לרפואת שלימה ומהירה של ילון שמואל פרחי בן עדנה. אמן.