על חשיבות השמיעה

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: (דברים, ל"ב, א')

פותחת התורה בפרשה בשני פעולות הקשורות באוזן: האזינו השמים ותשמע הארץ. המדרש בדברים רבה מתייחס לייחודה של פעולת השמיעה:

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא כָּל מִי שֶׁמֵּסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה תְּפִלָתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ״ח:ט׳): מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה.

לדעת רבי חנינא, אי אפשר לקיים קשר אמיתי עם הקב"ה ללא שמיעה – התפילה היא אמצעי השיח עם הקב"ה והיא האמצעי שבו מתבטא הקשר אליו. האדם יכול להתפלל, אך ללא שמיעת דבר ה' אשר מתבטאת בתורה, לא תהיה משמעות לתפילה זו. הסיבה לכך אינה משום שהאדם עצמו לא יוכל לבטא את מילות התפילה (שהרי הוא מתפלל) אלא משום ש- תְּפִלָתוֹ נִמְאֶסֶת, הווה אומר שמצד הקב"ה התפילה לא תהיה רצויה.

בדברי הדרשן ניתן להתייחס לשני צדדים שיש בתפילה – תפילת הקבע שתיקנו חכמים ותפילת התחנונים:

לתפילת הקבע יש כללים והלכות – מה להגיד ומתי להתפלל, ואפשר להסביר את חוסר הרצון של הקב"ה במי שמואס בדברי תורה בכך שמאיסה זו מבוטאת על כלל האספקטים של התורה ובכללם לימוד ההלכה, ולכן הוא אינו יודע כיצד בכלל להתפלל וברור שתפילתו אינה תפילה והיא נמאסת ולא מתקבלת.

בנוסף, מלבד השאלה כיצד מתפללים, ישנה השאלה על מה מתפללים? חכמים לימדו שלא על כל דבר יש להתפלל, ולמשל:

הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שוא. כיצד? היתה אשתו מעוברת, ואמר, יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שוא (מסכת ברכות)

הסיבה שזו תפילת שווא היא משום שמין הוולד כבר נקבע ולכן אין טעם בתפילה זו. בנוסף ישנם דברים רבים התלויים באדם עצמו ובאחריותו ועליהם אין לו מה להתפלל (כמובן שצריך להתפלל על היכולת הפיזית לעשותם). ולכן גם במצב זה, כאשר האדם מתפלל על מה שלא ראוי להתפלל עליו, תפילתו לא נענית וחמור מכך- הוא עלול להגיע למחשבה שלתפילה אין משמעות משום שלא נענתה.

תפילת התחנונים – תפילה לעני כי יעטוף, אינה תפילת קבע אלא היא תפילה המבטאת את מצבו הנפשי של האדם כאשר הוא מתפלל אותה, על פי רוב מצב של משבר ומכאוב בוא הוא נזקק לרחמי שמים. האם גם תפילה זו לא תענה? אינני יודע אם גם לכך התכוון רבי חנינא, אך מבחינה מוסרית ברור שיש כאן בעיה- כאשר אדם מואס מלשמוע את דברי הקב"ה, האם לאותו אדם יש הצדקה מוסרית לבקש שהקב"ה יקשיב לדבריו?  

המדרש ממשיך ומסביר מדוע ישנה חשיבות רבה כל כך דווקא לשמיעת דברי התורה (ולא לקריאתם או ראייתם למשל):

רַבִּי לֵוִי אָמַר, הָאֹזֶן לַגּוּף כְּקִינְקָל לְכֵלִים, שֶׁכֵּן הַקִּינְקָל כַּמָּה כֵּלִים נִתָּנִין עָלָיו וְאַתְּ נוֹתֵן מֻגְמָר תַּחְתָּיו וְכֻלָּם מִתְעַשְּׁנִים, כָּךְ מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם הַזֶּה, עַל יְדֵי הָאֹזֶן כֻּלָּן חַיִּין. מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם…

הקינקל הוא כלי העשוי חרירים חרירים, שבכה, שדרכה יכול לעלות העשן (כלי החרס יצירתם באה לכדי גמר על ידי החום), ולא משנה כמה כלים מונחים עליה- לחום יש דרך להיכנס דרכה. באותה צורה עובדת האוזן לדברי רבי לוי: לא משנה כמה אברים יש בגוף האדם, על ידי כניסת דברי התורה דרך האוזן- כל האברים חיים. דבר זה מתחבר לדברי רבי חנינא, משום שחיותם של האברים נובעת לא מהמאכל הפיזי אלא מהכוח הרוחני שבא מדברי התורה ומתבטא בתפילה. דבר זה מתברר מדרשה נוספת המופיעה בשמות רבה (פרשה כ"ז):

דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נה, ג): שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, הֵיאַךְ חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְפַתֶּה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם אִם יִפֹּל אָדָם מֵרֹאשׁ הַגַּג כָּל גּוּפוֹ לוֹקֶה וְהָרוֹפֵא נִכְנַס אֶצְלוֹ וְנוֹתֵן לוֹ רְטִיָּה בְּרֹאשׁוֹ וְכֵן בְּיָדָיו וְכֵן בְּרַגְלָיו וּבְכָל אֵבָרָיו, נִמְצָא כֻּלּוֹ רְטִיוֹת. אֲנִי אֵינִי כָּךְ, אֶלָּא רמ"ח אֵבָרִים בָּאָדָם הַזֶּה וְהָאֹזֶן אֶחָד מֵהֶם, וְכָל הַגּוּף מְלֻכְלָךְ בַּעֲבֵרוֹת וְהָאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל הַגּוּף מְקַבֵּל חַיִּים…

שמיעת האוזן את דברי התורה אם כן היא כלי ראשוני לקבלת תפילתו והיא המחייה את גופו ונפשו מבחינה רוחנית. הגוף השקוע בחטא ובחומריות יכול להירפא בזכות שמיעת דברי התורה שמעוררת את האדם לתשובה ובכך נרפא החולי הרוחני, וכל זה תלוי באוזן ושמיעתה. מעלת השמיעה היא גבוהה כל כך עד שמסיים המדרש רבה בפרשתנו את הדרשה הנ"ל בדברים הבאים:  

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם הִטִּיתָ אָזְנְךָ לַתּוֹרָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִפְתֹּחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה הַכֹּל מִשְׁתַּתְּקִים לְפָנֶיךָ וְשׁוֹמְעִים דְּבָרֶיךָ, כְּשֵׁם שֶׁהִטִּיתָ אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה. וּמֵהֵיכָן אַתְּ לָמֵד? מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהִטָּה אָזְנוֹ לַתּוֹרָה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ בְּדִבְרֵי תוֹרָה נִשְׁתַּתְּקוּ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהֶאֱזִינוּ דְּבָרָיו, מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וגו׳.

משה רבנו מסוגל 'להשתיק' את השמים והארץ ולגרום להם לעמוד ולשמוע את דבריו בזכות שהוא עצמו השתיק את עצמו והאזין לדברי הקב"ה.

בין שמיעה לראייה

המדרשים מדגישים את מעלת השמיעה והשפעתה על האדם, אך נשאלת השאלה: מדוע דווקא השמיעה? נראה שדווקא הדברים היו צריכים להיאמר על הראייה – אדם קורא בדברי תורה, רואה את מעשיהם של חכמים ואת הנהגותיהם ומהם לומד, מדוע אם כן הראייה אינה המביאה את האדם לקבלת התורה?

חוש הראייה וחוש השמיעה הם שניהם חושים מופשטים – אין צורך במגע על מנת להעביר את המידע (למרות שחוש הראייה נחשב מופשט עוד יותר משום שהשמיעה מצריכה אקט פיזי המייצר עת הקול), אולם ההבדל בניהם הוא שבעוד שהראייה כדרך לימוד היא אקטיבית, שהרי מדובר על פעולת הקריאה והלימוד שמצריכה את האדם לכוון עצמו לקרוא ולהבין, הלמידה דרך השמיעה היא פאסיבית: אם האדם לא יאטום אוזניו באטמים – הוא ישמע.

שמיעה זו מביאה לידי כך שהדברים מתיישבים בראש ובלב גם אם האדם לא מתכוון לכך (שימו לב באיזו קלות שיר ששמענו חצי שורה ממנו מתיישב לפעמים בראש ולא עוזב), וכל מה שהוא צריך לעשות זה להיות במקום בו מדברים דברי תורה ומשהו מהדברים יכנס!

כאשר רבי חנינא אומר: כָּל מִי שֶׁמֵּסִיר אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תּוֹרָה, משמעות הדברים היא פיזית –  האדם מביאה עצמו בכוונה לכך שלא יהיה יכול לשמוע את דברי התורה והוא מרחיק את עצמו משמיעה זו, ובכך הוא גם מרחיק את עצמו מהתפילה והתשובה. אם אדם לא נמצא במקום בו מדברים דברי תורה הרי שהוא לא יקלוט כלום. בעצם הימצאותו במקום בו ניתן לשמוע דברי תורה האדם מאפשר לדברים להיכנס, הוא מביא לכך שתפילתו תתקבל, הוא מביא לכך שאבריו יחיו ושהשמים והארץ יעמדו ויקשיבו לקולו… את זה למדנו ממשה רבנו – איש התורה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן!