מזקנים אתבונן

יש דברים שאי אפשר להחזיר אחורה, אירועים חד פעמיים שאינם חוזרים, ושאחריהם מרגישים החמצה וריק גדול. אחד הדברים שאני מצטער עליהם וסוחב איתי עד היום הוא הפספוס של סבא שלי, ר' אהרון הכהן סקלי. סבא שלי נפטר כאשר אני הייתי בן כ-24, בכלל לא ילד, אך למרות הגיל המתקדם שלי לא זכיתי ללמוד ממנו יותר מדי. זה לא שהוא לא רצה להניק – הוא רצה מאוד, אך אני לא ראיתי ולא הבנתי את החשיבות שבהנקה זו. הייתי עסוק מדיי בדברים אחרים.

ההיסטוריה האישית הזאת הביאה אותי להתחבר לפרויקט חשוב שיזמנו במשרד, תחת השם "מזקנים אתבונן". פרויקט שנותן הזדמנות מובנית לנכדים לשאוב את האוצר הבלום אשר נמצא אצל הסבים והסבתות בדמות המורשת, המסורת, השורשים, ההיסטוריה ובעיקר הניסיון. מדובר בהזדמנות ששווה זהב; רק אחרי שלא יהיה יותר מהיכן לשאוב, יבינו הנכדים איזו הזדמנות הייתה להם.  

את העצה החשובה הזאת לא אנחנו המצאנו, והיא לא סוגיה של הדורות האחרונים, אם כי ייתכן מאוד שבדורות האחרונים היא התעצמה והפכה למורכבת יותר. בפרשת האזינו מבקש משה רבנו ביומו האחרון מעם ישראל, כתרופה להתנהגותו העתידית כלפי הקב"ה, לחזור לשורשים באמצעות זקני העם:

הַלְה', תִּגְמְלוּ-זֹאת, עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם, הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. (דברים לב, ו-ז)

מי הם אותם זקנים שאותם צריך לשאול, ומה החשיבות שבזה?

אבא רוצה לתת

רש"י מסביר שהכוונה היא לחכמי ונביאי הדור. הם אלה שצריכים להכווין את עם ישראל כאומה אל מול הקב"ה, בעתות משבר שונות, ובכלל כאשר עם ישראל נדרש להכוונה:

"שאל אביך" – אֵלּוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּקְרָאִים אָבוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאֵלִיָּהוּ: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל" (ספרי). "זקניך" – אֵלּוּ הַחֲכָמִים. "ויאמרו לך" – הָרִאשׁוֹנוֹת.

ברמת האומה, את עם ישראל אמורים להכווין הנביאים המכונים "אבות", ולידם חכמי הדור המכונים "זקנים", המביאים איתם ניסיון רב, ידע עצום וחכמת חיים. באמצעותם משה מבקש לתת לבני ישראל כלים להתמודד עם משברים.

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1890, פולין) מסביר אחרת, ולעניות דעתי גם מכוון לקהל יעד שונה. הנצי"ב מדבר על האדם הפרטי, ומוסיף ומסביר מה ההשלכה של שאלת הבן על האב:

"שאל אביך" – אם אתה אינו יודע מה לזכור ימות עולם שאל אביך. "ויגדך" – יגד לך מיבעי כלשון המקרא… והבן השואל לאב, דרך האב להוסיף בתשובה עוד יותר משהוא שואל. ונמצא ממשיך את הבן להוסיף לקח וזהו לשון "ויגדך" ימשיך אותך לדעת הרבה ואח״כ אם תחפוץ להתבונן ותשאל "זקניך" היינו חכמי הדור. "ויאמרו לך" – כפי שתשאל ותחקור מהם. וכבר ביארנו משמעות אמירה המשך והרחבת דברים כאימרה המחבר חתיכות נפרדות לבגד אחד.

שני דברים משמעותיים מלמד אותנו הנצי"ב בפירושו, שני דברים שהולכים איתנו לדורות ואינם משתנים לעולם. האחד הוא שיותר ממה שאנחנו רוצים לשאול ולינוק, האבא מחכה שנבוא אליו לשאול שאלות ולחקור. ברגע שתגיע לשאול ותפתח לו פתח, האבא "ימשיך אותך לדעת הרבה", הוא יעביר אליך כל מה שהוא יכול כי הוא משתוקק לזה. זאת נקודה שחייבים להבין; אילו הייתי יודע שסבא שלי באמת רוצה את זה, יכול מאוד להיות שהייתי מתנהג אחרת.

הדבר המשמעותי השני: כאשר תרגיש שהדברים של אביך פתחו לך את החשק ללמוד ולהעמיק יותר – לך לזקנים, לחכמי הדור. הם יחברו לך את פיסות המידע שקיבלת לתמונה אחת מלאה, לבגד אחד.  

המדרש מלמד שאפילו משה רבנו, כאשר שב למצרים במצוותו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, הלך לקבל את חוות דעתם של הזקנים, את ניסיונם ואת עצתם. המדרש מביא שתי אמרות עמוקות וחשובות על זקני ישראל:

‎וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'. הִתְחִיל מֹשֶׁה אוֹמֵר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵיאַךְ יֵלֵךְ וְהֵיאַךְ יַעֲשֶׂה הָאוֹתוֹת. כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ, הֻשְׁווּ אֵצֶל הַזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לְעוֹלָם הַזְּקֵנִים מַעֲמִידִין אֶת יִשְׂרָאֵל… אֵימָתַי יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין? כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם זְקֵנִים. לָמָּה? כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיוּ נִשְׁאָלִין בִּזְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל עֵצָה מִן הַזְּקֵנִים, אֵינוֹ נִכְשָׁל. (תנחומא שמות, כט)

הזקנים הם המצפן הערכי והרוחני של האומה. הם אלו שמעמידים את ישראל, הם אלו אשר מעבירים הלאה את המסורת, התרבות, הערכים הלאומיים. זה נכון לרמת האומה וגם נכון לפרט. אני לא בטוח שבדור שלנו אנחנו מבינים את המשמעות של הדברים, לא על פי המציאות שאיתה אני נפגש בחלקה הקטנה שאליה אני נחשף.

המדרש מבטיח שמי שנוטל עצה מהזקנים, שומע להם ומיישם אותה – לא נכשל. מי מאיתנו רוצה להיכשל? אף אחד. לכן, אומר המדרש, לך תשאל, תתייעץ עם הדור שחווה מה שאתה חווה עכשיו, ששכח מה שעוד לא למדת, שחווה את ההיסטוריה על בשרו. תעשה זאת לא תיכשל.

זקן – תואר כבוד

המשרד שבו עבדתי נקרא פעם "המשרד לאזרחים ותיקים". כאשר התחלתי לעבוד שם, לימדו אותי שאין להגיד "זקן", אלא צריך להגיד "אזרח ותיק" – זאת הגדרה מכילה יותר, פוגעת פחות ונתפסת כמקובלת יותר. עם זאת, חכם אליהו בן אמוזג (1823-1900, איטליה) מזכיר את המשמעות העמוקה של המונח "זקן":

"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" – רבותינו פירשו: זקן – זה שקנה חוכמה. וחוץ מהראיות לפירושם היוצאות מכתבי הקודש, זה היה מנהג הקדמונים לכנות בשם זקן החכמים שביניהם. ואין צורך להזכיר דוגמאות מכבוד הזקנים אצל גויי הארץ הקדמונים כי ידוע הוא… (אם למקרא, ויקרא, הערות בהר).

זקן הוא לא שם גנאי, אלא תעודת כבוד. זקן הוא אדם הנושא על גבו את ההיסטוריה שעבר בשנותיו. זקן הוא אדם עם שורשים נטועים, עם חכמת חיים, עם ניסיון אדיר ועם רצון להשקות את הדורות הבאים. זקן הוא תואר כבוד, וכך החברה צריכה לראות אותו.

התפקיד של הזקן משמעותי מאוד. הוא אמון על העברת המקל מדור לדור, הוא אחראי שהשרשרת תמשיך. נכון שבכל דור התנאים נעשים קשים יותר, ונכון שגם על דור הבנים מוטלת אחריות, ועדיין אחריות כבדה רובצת על הזקן עצמו. חכם שלום הדאיה (1864-1945, סוריה וישראל) כותב את הדברים באופן מדויק:

יסוד האמונה וקבלת הדת היא מסורה מאבות לבנים, כמו שנאמר "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". כי כל האמונה, אשר בבנים היא, בקבלה מאבותם, כי האב ימסור האמונות והדעות לבניו הוא, מה שקיבל מאבותיו. (החיים והשלום חלק א, מתוך דרוש כז)

נסיים בנקודה אחרונה שחשוב להזכיר לעצמנו: לפעמים אנחנו לא רואים את זה במרוצת החיים הטובעניים האלו, אבל יום אחד בעזרת ה' גם אנחנו נהיה זקנים. כל דור וזמנו הוא. כאשר אנחנו נהיה במקום הזה, נרצה להיות בעלי האחריות להעברת המסורת, נשתוקק שהדורות הצעירים יבואו לקבל עצה מאיתנו, נתחנן להרגיש משמעותיים. כדי שזה יקרה, חובה עלינו לנהוג כך עכשיו עם הדור הנוכחי, איתנו ועם ילדינו. אם לא נרגיל תחילה את עצמנו, ואחר כך את ילדינו ונכדינו, למשמעות העמוקה ביותר של המונח "זקן", על כל עוצמתו וניסיונו – שלא נתפלא שבגיל מאה ועשרים, הם יתייחסו אלינו אותו דבר.